בערב הקר של שישי בערב ביישוב קהילתי מרוחק, התהלכנו שתינו בחוץ. 
הייתי באמצע משפט כשהרמתי את עייני לשמיים השחורים וראיתי את צלילותם. שחורים, צלולים ומאירים בכוכבים. זה מסוג הדברים שקשה לראות בעיר, וזה סוד קטן שמתחבא לו שם; המוני כוכבים בהירים ומנצנצים כמו שהרבה זמן לא יצא לי לראות, ממכרים בחזותם העליונה ובבוהקם המפתיע.
אפשר היה בקלות להתמכר לתחושה ולהתמכר למראה, ובאותו הרגע הכל נשכח לדקות בודדות של אסטרונומיה בגרוש באמצע כביש מוקף חושך.

בפרדסים של הקיבוצים מצאתי נחמה ענקית. אף פעם לא הייתי ילדת טבע, אך הזוגיות עם י' גרמה לי לשנות את זה, ומאז אני אוהבת לראות את הטבע במיוחד כשהטבע של הצפון פרוס לפנינו.
בזמן שכולם נסעו לגולן להרגיש שלג, צעדנו בפרדסים הגדולים של הקיבוצים כשהשמש מחממת אותנו מלמעלה ורוח מקררת מנגד, העצים וההרים מלווים אותנו במסענו הקטן.
קטפנו קלמנטינות או מנדרינות וצעדנו בבוץ, נשמנו אוויר צלול של טבע, במקום קטן שלא ידעתי שבכלל קיים, ולרגע קטן אף הרגשתי שככה אפשר להיות לנצח,
ואף ששחכתי קצת איך אושר מרגיש, באותם הרגעים לא חשבתי על כלום כי הייתי בחברה טובה במקום יפהפה והכל הרגיש לי כמו אושר.