כמו רוח סערה אתה חודר מבעד הקירות הגבוהים והאיתנים שבניתי עם כל יום ויום במהלך החודש האחרון, ומרעיד אותם כל כך חזק כאילו כלום לא קרה ולא נבנה בהיעדרך.
אני אוהבת את עצמי על כך שאני לא מאמינה לאף מילה שיש לך לומר, אבל שונאת את עצמי כי אמרתי יותר מדי שטויות שלא הייתי צריכה. זאת לא אשמתי. חזרת ושפכת חומצה גופרתית על רקמות ההגיון והתובנה שפיתחתי וכל מה שהותרת זה שריטות עמוקות בחלל הבטן שרק גורמות לי לרצות להקיא את תכולת האיברים הפנימיים שלי החוצה, רק שבמקום אני פולטת ללא הפסקה ומחשבה מילים בלי בסיס או רצון.

"אני עדיין אוהב אותך, פ" זה סתם משפט דפוק ו"אני לא יודע כלום כרגע" זאת התורה הדפוקה שלך שדפקה אותי חזק בצורת פטיש מסריח על הראש ועל הלב המסכן הזה.
 

אני צודקת בהכל. בכל אות שחיברתי למילה שחיברתי למשפט שאמרתי לך אתמול ובכל החודשים האחרים ובגלל זה מובן למה אתה אוהב אותי, למרות שאתה לא באמת.

אני רוצה לברוח הרחק ממך ומכל המילים המטומטמות שלך שלא עוברות סינון במוח האגואיסטי שלך,
גם בגלל שמישהו אחר בכלל הציע לי לצאת לטיול בפארק הלאומי של אשקלון.