כבר עברו שבועיים ואני רוצה לכתוב על אהבה אבל המילים מאחרות לבוא. "אולי אם אין מילים, אין גם אהבה" אני חושבת לעיתים יותר מדי קרובות, אך מבינה שאני משדרת את ההפך המטעה.
אני אומרת "אני אוהבת אותך" ומוסיפה מילים בצורה שלא הייתה מביישת שום מגמת תיאטרון, והן כמבלוטה אקסוקרינית יוצאות מהפה שלי ומגיעות אל היעד, ואני מצטערת שהן לא עוברות דרך מחזור הדם כי הלוואי שהייתי מרגישה אותן גם.
זה מרד נעורים פנימי על כל מה שגרמת לי בחודשים האחרונים, לכן קשה לי להשתחרר מהשלשלאות שבהן כבלתי את עצמי מהפחד ממך, למרות שהתנהגותך כי ללא רבב, אבל שום דבר אף פעם אינו מושלם. לא אני, לא אתה.
אני לא רוצה קילומטרים שסלולים בצורת כבישים ארוכים שיפרידו, שוב, בין שתי נשמות. אהבתי שנשמט התואר "לונג דיסטנס", אבל אז חזרת לחיים.
חלומי הנוכחי הוא לצאת לשדות ולצלם את השקדיות הפורחות ביום השבת כמו כל אחד ואחת מסביב, אבל מי בכלל יודע מתי נפגש שוב?
בשיעורי מתמטיקה אנחנו מחשבים פחות מאיתנו כאשר אנחנו מחפשים ימים ושעות להפגש ולדבר. זאת פונקצייה קשה ומורכבת ושום דבר לא נכנס לתחום ההגדרה בכלל.
אין פתרון.
הכל סוד והכל בסתר, אם אתה מתכוון לזה בוא תספר, בוא תצעק לכולם, שכולם ידעו, שכולם יבינו.
בלי פחד ובלי בושה, נספר שנינו, נצעק לעולם שאולי זה לעד ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
