בתוכי מתפתחים פרפרים קטנים מגלמים שהסתתרו בין הצלעות, והם מדגדגים כל איבר שנקלע לדרכם,

וכך לאט, בזרמים איטים החיוך הקטן משודר כלפיי חוץ. 

אתה כל כך שונה, למרות שאתה גורם לי לשמוח. אם אני אחייך, תחייך גם אתה חיוך שיכול לסנוור את הכל, שבשקט בשקט אני חומדת רק לעצמי כדי שתישאר שלי לפחות לרגע.

זה שלי, גם אתה קצת שלי ואני קצת שלך, ואני רוצה שישאר ככה, כל כך שמיימי וטהור ולא מטומא בתשוקה חייתית, אלא רק אפוף בתמימות נערית כובשת שממנה אין מנוס, וקלילות קסומה של הרגע הזה שבו אהיה שם כמעט אך ורק בשבילך.

ולמרות שכל זה יחלוף במהרה, אני מודה שאני קצת אוהבת אותך אולי רק בגלל שאתה גורם לי לצפות לרגע שבו אני אכנס ואתה תהיה שם שוב

ותסנוור ותמיס במילותייך התמימות, ואני לא אדע 

מה לעשות

עם

עצמי