בסוכות לפני שנתיים זו הייתה התחלה מרהיבה, הייתי במרחק חוט מאהבה מסחררת חושים כשעצמי הייתי מלאה בחלומות נעריים על הרגש החדש שנקלע לדרכי, איני מודעת למה שיקרה הלאה. אימפולסיביות הייתה שם המשחק ושנינו נשלטנו ע"י הרגש.

בסוכות לפני שנה נפרדנו באמת ובתמים. לא יכולתי להכיל כאב מפלח כזה, לא ידעתי איך מתמודדים או קמים בבוקר מבלי לרצות לנקב את בית החזה. תובנות לא איחרו לבוא, אבל לא בסוכות. כשסוכות ברחבי הארץ האירו את הערים, אני רק נכבתי יותר.
 
השנה הכל יותר שלוו ויציב , קצוות ישנים נקשרו ודרכים חדשות נפתחו לפני. אני יושבת ושולחת לחברה סמייילים צוחקים בוואטצאפ בזמן ששנינו מדברות על גיל 18 שמתקרב במהירות יחסית. נקשרתי מאוד לעבודה ואני מפזרת לכולם חיוכים ללא הרף, פתאום זה הבית החדש ואלה החיים שלי. בסניף אני אוהבת וקורנת על כולם בהצגה נפלאה של חיים מעולים. מנגד, קיימת פרשיית אהבה קצת מוזרה. אני מתקרבת ובוחנת גבולות, היכן חוצים את הקו ומאיפה אין דרך חזרה. אני מחליטה שאני נסוגה ואז שוכחת, כי בעצם אני צריכה קצת חברה. מפחיד אותי לחשוב שהוא יערב רגשות כי בשבילי זה רק משחק קצת מסוכן, משחק של אש וקרבה והמון צעדים לאחור, במה שבשורה התחתונה לעולם לא יתקיים.
מעבר לשמחה שמוצגת בעבודה, מתחת לפני השטח אין לי באמת משהו. הכל רגוע וריקני ולפעמים אני רק חושבת "שמישהו יקח אותי מכאן" כי מעבר לעבודה ולחיוכים לאנשים זרים לא נשאר לי כלום. אני דיי לבד למרות הכל.