שתיים-שלושים-וחמש ועוד חצי שעה עברה. אני יושבת על כסא המחשב בסלון ובוהה בגיטרה התלויה ואני רועדת. כבר עברה חצי שעה מאז שהחלטת לקפוץ לפה. "לקפוץ" זה מונח מצחיק כי תמיד גרת רחוק. כשאני חושבת על הזמן הלב שלי דופק, "הלוואי שהזמן לא יזוז"-"למה בכלל?"-"מה יהיה?"-"מה לעשות?"-"לחבק?להתעלם?מה להגיד?שלום?מהקורה?איך הולך?איך הייתה הנסיעה?", מיליון משפטים חולפים בראש ונעלמים ומופיעים כמו פעימות הלב שלי.
אני זוכרת שפחדתי. פחדתי ממנו וממה שהלב או הראש או החלק הלא שפוי הזה בי יגרום לי להרגיש כלפיי הבחור שריסק אותי לרצפה ברגע שאראה אותו.

שתיים-ארבעים-וחמש ונשמעת דפיקה בדלת. אלוהים. הדם קפא. אני פותחת את הדלת ונכנס בחור בדמותו אבל לא בדיוק הוא. הכל היה כל כך שונה.
החיבוקים המאולצים, הדיבורים הלחוצים. כסערה ביום חם נכנסת לבית וביקשת בקבוק מים כאילו אנחנו מינימום ידידים. אנחנו כלום.

בסצנה אחרת עמדנו בחדר. נשענתי על שולחן הכתיבה והוא עמד מולי. נוגע פה, נוגע שם ומסתייג. ממש משחקים של קרבה והתרחקות כמו כל היחסים שלנו עד עכשיו.
בסופו של דבר נשאבו ל והרגשתי פרפרים נשרפים בבטן, כאב לי הלב, כאב לי הראש. הסקס היה זוועתי ואני רק בהיתי בתקרה מבולבלת ממה שקורה עכשיו.
לאחר מכן, נכבתי. הריח שלו רדף אותי לכל מקום ולא נתן לי מנוחה, הרגשתי כל כך מלוכלכת מבפנים ושום מים בעולם לא יכלו לשטוף את זה. הרבה דמעות והרבה תובנות באו כתוצאה מזה, זה לא היה מלהיב או מזוויע או מרגש או פרוע... זה פשוט היה.

ארבע-ועשרים והוא כבר היה בדרך הביתה לעיר המסריחה ההיא, ואני רק איבדתי את עצמי.
"את לא צריכה להתחרט על מה שהיה אתמול". בסדר. 

קצת לפני השנה החדשה אפשר למצוא מילים למקרים שבחיים לא דמיינתי שאפשר.