עברו 9 חודשים מהפעם האחרונה שכתבתי שבהם השתנו חיי מקצה לקצה. 
האמת היא שאני פוחדת לכתוב, פוחדת שלא אצליח להביע את עצמי על גביי המקלדת כי אין יותר את הרגש שדחף אותי לכתוב, אין יותר את הרגש שדחף אותי להקיא מילים ולשחרר את עצמי מכל מה שקורה בחיי. אולי הרגש נעלם, אולי אפילו איבדתי את הקסם אבל פה אין שום הכוונה או משהו שיגיד לי מה קורה באמת.

אל הצבא הלכתי בשביל למצוא את עצמי ולהבין מה אני רוצה מעצמי כשבפועל כל יום ויום אני מאבדת את עצמי יותר. כל מה שידעתי וכל מה שהכרתי מתערער ואני מוצאת את עצמי מתנדנדת על חוט עם סימן שאלה ענק עליו. יותר מדי שאלות מציפות את הראש, יותר מדי החלטות, יותר מדי מה נכון או לא נכון לעשות, כשבעצם אין לי תשובה.
"אין דבר כזה נכון" אמרו החכמים, אך אני נקרעת מבפנים בשביל להראות שיש, ואז חתיכות ממני עפות ברוח לכל כיוון ואני מוצאת את עצמי
לא פה
ו
לא שם

הכרתי בחור שערער לי את היציבות שהצלחתי ללבוש על עצמי והפשיט אותי מכל החוזק שלי. הוא הצליח לטלטל את הנפש וקרע את הפלסטר שהיה לי על הלב כל הזמן הזה, הכניס תקווה כמו קרני שמש אחרי לילה אינסופי והאיר באורו את כל קיומי. פרחתי באותו הרגע, פיזרתי אושר וקסם לכל מי שנקלע לדרכי בסוג של מפולת שלג של אושר שמכסה את הכל. אבל השלג נמס ולא הצלחתי להפסיק לשלוח הדי כאב שיזעזעו את כל מה שנמצא סביבי,
והוא נעלם וגם אני נעלמת
ואני מתרחקת והוא מתקרב,
ואני מתקרבת והוא מתרחק
והריקוד לא נפסק, אבל אצלי יש או שחור או לבן ואין אמצע אפור, אם זה קיצון אחד או קיצון אחר אני רק רוצה שתהיה שלי.
לא בכיתי כבר הרבה זמן.

 

לא צריך אלכוהול בשביל להנות, צריך רק חברה טובה, וזה בערך הדבר הכי מדהים שקיבלתי בזמן האחרון. 

אין לי מילים להודות לך על כל מה שאת עושה בשבילי כל יום ויום, על הצורה שבה את מחזיקה אותי מלהתפרק לחתיכות כשקשה לי, ועל המילים שמכניסות לי תובנות לתאים במוח אחרי כל שיחה. 
את מיוחדת כל כך, ואני הכי שמחה בעולם שיצא לי להכיר אותך ככה. תודה ♥