|
| 12/2014
שתשאר זמני לנצח
בשלוש לפנות בוקר הכל כבר מאוחר מדי. האורות מהבתים שממול כבר נכבו, הכבישים התרוקנו ממכוניות וכל העיר כבר ישנה, אפילו קולות השמחה של החבורה מהבית שמשקיף אליי כבר נדמו.
השעה באמת עושה את שלה, היא מביאה את החושך והקור שמפלח את העצמות ואפילו עשן הסיגריות עומד באוויר ומסרב להעלם, ומותיר אותי לבדי להתמודד עם השינה הארורה הזאת. קשה לישון אחרי שישנים הרבה ביום וקשה לישון כשהמוח עובד כמו על בטריות שעות נוספות.
אני נקלעת לדילמה של אומץ ופחד שמלווים אותי מתחילת היום. מחשבות על מה היה אילו הייתי עושה את הצעד הזה קדימה, ואיך העולם שלי היה נראה אז. אני יודעת שבראש שלי הכל נראה אחרת, בראש אתה אומר "כן" ומתייצב פה עם הרכב בשעות הצהריים. אך הראש שלי והמציאות אינם מסונכרנים יותר, אפילו החלומות שלי לובשים פנים ריאליות וחושפים את הרצונות הכי עמוקים שלי. התאווה לתאווה. כך כל בוקר אני מגלה שהכל היה רק חלום ושהמציאות עגומה יותר.
איבדתי את האומץ, איבדתי את הביטחון, איבדתי את עצמי בכל מובן שקשור אלייך. אני מנסה לגדל ביצים אבל זה קשה כי בגללך כל הסטטיות של הרגשות שלי קיבלה צורה דינאמית מאוד שלא תבייש אף פיזיקאי, אז מה נשאר אז? כמה יכאב להתחרט על מה שבסוף לא עשיתי כשהייתה לי את ההזדמנות?
נמאס לי ממסרים סותרים וממסקנות קלושות, קר לי ואני רוצה שתחבק אותי חזק, כל כך חזק שהאומץ יחזור אליי ושהפחדים יברחו מהעוצמה שלך.
אבל בנתיים, כשהרבה מילים נכתבות שחור על גבי לבן, אני מתמסרת לחושך, לקור ולעייפות, ולא עושה כלום בנידון. המילים יתפוגגו באוויר ביחד עם עשן הסיגריות, ואני אסגור את החלון ואעצום את העיניים, ואקווה שהחלום הבא יהיה קצת פחות מוחשי, ואולי בבוקר אקום עם הרגשה שהזמן כבר לא חומק לי מבין האצבעות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
