|
| 1/2015
2015
שלושה רבעים משנת 2014 לא כתבתי בכלל כי 2014 הייתה שנה של איזון. עבדתי עד שהתגייסתי ואז במרץ איבדתי את חירותי לטובת צבא ההגנה לישראל ומשם לא תיעדתי אף רגע אחד. כששואלים אותי "למה" אני מאשימה את המאזן הנפשי הסטטי שלי, לא היו בי יותר מדי רגשות שדחפו אותי לכתוב על הנייר.
חייתי ב- fast forward; עליות, מורדות, אכזבות, אנשים באים, אנשים הולכים, לא הרבה נשארים, צבא, צבא, ועוד קצת צבא, לא יותר מדי בית. הכל היה מהר, הכל היה דינאמי. הכרתי המון אנשים ונפרדתי מיותר, שום דבר לא קבוע, הכל דינאמי מדיי אפילו שלפעמים שום דבר לא מתחדש.
הנקודות השמחה הקטנות מתאפיינות ברגעים שטותיים, בצחוקים של 1 בלילה על קופסא של ממרח אגוזים וביסקוויטים או בשיחות נפש של שעה אחרי משמרת, או קצת בחברה וקצת באנשים וקצת בעצמי, ואפילו שקצת קשה שום דבר לא באמת שובר, ולפעמים אפילו אמרתי תודה על מה שיש.
אני כבר לא אני. לפרקים חשבתי שהפכתי לגרסא הכי גרועה של עצמי, שנפלתי לתהום של עצמי ואף אחד לא יכול להציל אותי,
ולפעמים הייתי גאה בעצמי כל כך על זה שאני יודעת להגיד את המילים החכמות והנכונות שינחו כל מי שיבקש ויראה נכונות לשמוע כי במקום מסויים השכלתי והתבגרתי,
אבל עמוק עמוק בפנים אני עדיין יודעת שאיבדתי את עצמי ממה שמצאתי.
בשבילי 2015 היא לא יותר מאשר עוד מספר, אין לי תובנות ואין לי רצונות ומשאלות בשביל עצמי כי את הברכות והאיחולים הכי יפים אני יודעת לכתוב לאנשים אחרים, ורק לא לי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
