|
| 1/2015
בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה
אתה יודע מתי לא נכון להגיע וזה תמיד כשהמוח שלי שוכח מי אתה בכלל.
באישון הלילה כאשר כבר כולם בורכו ב"לילה טוב", השמיכה כיסתה את גופי והעיניים שלי התמסרו לחושך, כבדות ועייפות מתמיד.
אני שוכבת שם במיטה עם המצעים הכחולים, ובשנייה שנעצמות העיניים רטט הטלפון מרעיד את המיטה.
ביום רגיל זה סתם עוד רטט, הודעה אקראית מעוד איש שיחה אקראי למדיי, אך בשקט של הלילה זה הרגיש כמו מינימום רעידת אדמה שפקדה איזה אי באוקיינוס. וכך בעצם זה היה, בסופו של דבר.
אני לא ששה לסנוור את עצמי מהאור, אך אני יודעת שאין זה סתם רטט, הרי נפרדתי לשלום מכל אנשי השיחה, אז מי בעצם זה יכול להיות?
תמיד קיוויתי שזה אתה כי זה הרטט המיוחד שלך, אבל כל כך נעלמת לי מהחיים שנאלצתי לחלוק אותו עם אנשים אחרים. להפתעתי אני מגלה שזה כן אתה, בדיוק עשרים ושבעה ימים מהפעם האחרונה שדיברנו.
קשה להגיד אם ציפיתי או לא, אבל זה אכן טלטל אותי.
ה"התגעגעתי" שלך גרם לי לרצות לצרוח שכל העולם ישמע,
הלב שלי מתאחה ונשבר ומתאחה ונשבר בסנכרון מושלם עם כל הודעה שכזאת.
דיי.
6.1.15
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
