לפני כמה ימים עברתי על כל התמונות של אסף.
בשיחה הראשונה עם אסף הוא סיפר לי שרק לא ממזמן הוא והחברה נפרדו לכן הוא לא נמצא כרגע במצב של קשר רציני. "מי אמר שאני רוצה קשר רציני?" שאלתי, "אבל כל הבחורות רוצות קשר רציני", "אני לא כל הבחורות" השבתי, ומכאן אנחנו מדברים שבועיים. שיחות שהן חצי פלירטוט וחצי שקט, שבעצם קצת מנחמות את הלב ומעבירות את הזמן ומחממות את הגוף בלילות הקרים, במיוחד שלשנינו יש הרבה כאלה.
לפני כמה ימים עברתי על כל התמונות שלו, מהיותו נער בבית הספר, חייל שרק התגייס, קק"צ, הקצונה עצמה, אסף שמוקף חברים, אסף שמוקף משפחה. פשוט אסף. הייתי בטוחה שהצלחתי להכיר אותו דרך התמונות ששלח ודרך המילים שכתב, בדיוק כמו שאני הייתי אני בשתי הקטגוריות הללו.
אתמול בלילה נפגשנו לראשונה, ואחת התובנות שיצאו מהמפגש הוא שזה מוזר עד כמה אנשים יכולים להיות שונים בכתב ושונים במציאות.
לפי דעתי, האני של החיים והאני של הוואטספ היא בדיוק אותה אחת. הדיבור, בחירת המילים, האינטונציה, ההבעה, והכל. אסף היה שונה במציאות מאשר במילים. אין לי מושג עד כמה מי שחשבתי שהוא הושפע מתוצאות הלוואי של המוח שלי ופרי דמיוני, אך להפתעתי גיליתי בחור קצת שונה. עד עכשיו אני לא בטוחה אם לטובה או לרעה.
תובנה שנייה הייתה הקלות שבה אפשר לשכב עם מישהו שהוא לא אהבת חייך, כי זה בעצם כל מה שידעתי עד כה. ציפיתי למשב רוח נוסטלגי בריחו של האקס המיתולוגי וכל מה שקיבלתי בדיעבד הייתה רוח קרה של שדה פתוח ב2 לפנות בוקר.

הבוקר "אז מה" הפכה למילה של היום שאחרי, והרי אין לי אפילו תלונות כי מההתחלה הכל היה רק ריבאונד.