|
| 2/2015
All alone she moves
על רקע החנויות שנצבעות אדום כל העוברים והשבים מסתובבים עם פרחים בידיים. חלקם בזר, חלקם בודדים, עטופים בצלופן ובסרטים ציבעוניים ומעוטרים בברכות עם מילות אהבה נדושות. כולם ללא הבדל מתנופפים ברוח הסערה הזמנית של תל אביב שהתכסתה כולה באפור.
תמיד אהבתי שילוב של אדום ואפור ותמיד אהבתי את תל אביב הגשומה שהרגישה לי יותר ביתית ככה עם הגשם, השלוליות ועננים הקודרים. אין לי באמת זמן לבחון את כולם, כל אותם האנשים שממהרים להגיע למקום כלשהו, כי לשם שינוי גם אני אחת מהם כרגע והמהירות של האוטובוס לא תורמת לכך. פשוט צריך להגיע.
השנה אני לא אקבל שום ורד ליום האהבה. שום ורד לא יקשט לי את הבית ושום מילים אוהבות ומגעילות לא יעטרו לי את הנפש. בעצם כל מה שאני רוצה זה לזרוק את הטלפון שלי לאלפי עזאזלים כדי שישבר לכל אותן החתיכות מהן אני עשויה כרגע. בלי לחכות להודעה המיוחלת ובלי תקוות שווא.
אני לא מודה בכך אבל אני מפוחדת כל כך. אני מפחדת שבפעם הבאה שיבוא אליי מישהו וידבר אליי אהבה אני אגיד לו ללכת להזדיין רק מהפחד שהוא יעשה את אותו הסיבוב שאבי עשה ואז אני לא אאמין לאף מילה.
הגשם הזה מחלחל לי לנפש.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
