אף פעם לא הייתי חכמה כשזה הגיע אלייך , לא לפני שנה ובמיוחד לא עכשיו. אתה אומר לי "בואי תשני אצלי" ואני הופכת עולמות, לא מסתכלת במי ובמה אני פוגעת בדרך אלייך. העיקר שאני עושה רק מה שאני רוצה.
לא נפגשנו יותר משנה וחידשנו קשר רק בחודש האחרון, ולמרות הכל באתי - ספק מתחושת ההרפתקה, ספק מתחושת הגעגוע. זאת הייתה תחושה מוזרה לראות אותך פתאום אחרי כל הזמן הזה, אך בהודעות ובשיחות האחרונות הפתעת אותי לטובה לשם שינוי ומבחור של "היי, מה קורה?" יבש סיפרת לי דברים ונתת לי קצת להתקרב, ואני רק נהנתי, לגמתי את תשומת הלב שלך כפיצוי לצימאון אלייך שנה שעברה.
"בבית" שלך נעלמו לי כל המחסומים והחששות, שכבנו על המיטה שלך חצי מחובקים, ראשי על בית החזה שלך, חצי שלובי ידיים, משחקים ברומנטיקה מזוייפת עד כדי אמת.
ברגע שנכבו האורות, הסרנו את כל ההגנות ואת כל הבגדים ביחד איתם. אמרתי לך שהסיטואציה הזאת מוזרה לי קצת, מוזרה לטובה, ואתה אמרת שאין דבר כזה מוזר טוב. כמה צפוי. לא היה לי אכפת באותו הרגע, אתה נשארת אותו בחור ואני עברתי את שלב ה"מוזר" ברגע שהרכבת שלי עצרה בהוד השרון ואני קלטתי מה אני עושה בכלל באותו הלילה.
לשם שינוי רציתי לרגע שהזמן יעצור, שנשאר בחיבוק הזה ובדיבורים והצחקוקים הסתמיים האלה לא רק לעכשיו אלא גם למחר ולמחרתיים, אך אתה אומר לי שבבוקר למחרת הכל יהיה הרבה יותר מוזר. שיהיה.

נרדמת בזרועתיי בשעה שאני משחקת לך בשיער, מנסה לגמוע כמה שיותר מהרומנטיקה בשקל שלנו מהידיעה שככל הנראה זה לא יחזור יותר.
כל הלילה נשארתי ערה, צפיתי בך משנה תנוחות בזמן השינה וניסיתי להבין איך מעכלים את המצב הנוכחי, ואיך בכלל ישנים אצל מישהו במיטה אחרי שבמשך כל כך הרבה זמן לא הייתי רגילה לכך.
הבוקר שלנו לווה בשתיקה רועמת וחצי חיוך באוטו. אני נותנת קרדיט לעייפות של הבוקר שהדגישה עד כמה אתה צודק, אז נסעתי בחזרה הביתה ובחזרה לשגרה הרגילה שלי. נפרדנו ב"נדבר" אבל זה סתם היה שקר, כי אם היית רוצה לדבר היית עושה את זה כבר מזמן. לא רציתי למשוך את המושכות בעצמי אבל עשיתי את זה בכל מקרה, הצעד הראשון היה שלי והוא הרגיש כמו ללכת על שברי ביצים, לפחד על כל מילה ולברור אחת-אחת כל אות. כל המאמץ והמילים המטומטמות שלך גילו שלך זה עדיין מוזר.

קראתי השבת ספר שהחזיר אותי קצת למעמקי הנפש הקודרת שלי לתקופות הקצת יותר אפלות של חיי. הספר דיבר על אהבה, בריחה, ודברים שלעולם לא יקרו ואהבות שלעולם לא יתממשו. במהלך הקריאה כל מה שרציתי לעשות זה לצעוק עלייך, להגיד לך שאין לך זכות בכלל להרגיש מוזר כי לא לך היו רגשות אי שם לפני שנה אלא לי, ושלך לא באמת היה אכפת ממני כל אותה התקופה, אז אני זאת שצריכה להרגיש את ה"מוזר" הרע שלך.

אתה בסך הכל, למרות השיחות המשעשעות בצורה מפתיעה, נשארת אותו הילד שהיית קודם, ואני לוקחת את הדברים בבגרות ולכן אני גם לא אכתוב לך את כל זה, אני פשוט אשתוק כי אם הייתה צריכה לעבור שנה כדי שתחזור לי לחיים אז מה זה לחכות כמה ימים?

בימים האחרונים נאמרה לי הנקודה שאולי באתי אלייך כדי לסגור מעגל כלשהו על כל ההיסטוריה העגומה שלנו, לסמן וי קטן ולהמשיך הלאה כי עכשיו אני יודעת איך זה מרגיש שיש לי אותך לרגע, בדיוק כמו שהשתוקקתי פעם.
איתך אף פעם לא יהיה סוף טוב, או סוף בכלל. לא משנה כמה זמן יעבור, עדיין תמצא דרך לחזור לי לחיים ולטלטל לי אותם עוד קצת. למדתי כבר איך להתמודד איתך, אז אני בסדר והכל בסדר. באתי כמו שאני, אבל אני אף פעם לא הייתי מספיק טובה בשבילך. הפעם אני מאמינה שזו לא כי אני לא בחורה טובה, אלא כי אתה בחור חרא... אני רק צריכה שתחזיר לי את העגילים שלי בחזרה. תודה.