עוד לא עברו יומיים ואני מתהלכת על קליפות של ביצים. זה מרגיש כאילו כל האיברים הפנימיים שלי משחירים בהדרגה עם כל דקה שעוברת, בזמן שאני מפחדת יותר מדיי מהתשובות שלו מכדי לשאול אותו ולהתמודד עם העניין. אני יודעת שהוא יגיד לי שהוא לא הבטיח לי שום דבר ושהוא לא חייב לי כלום, ואני אגיד שאני יודעת אבל שזה פשוט מעליב ושהייתי מעדיפה לא לשבת לחכות לו שעה באוטו כדי לא לגלות את זה, ואז הוא יגיד לי שהוא לא רוצה לפגוע בי ושאם אני רוצה אז נסיים את זה כאן ועכשיו, ואני אגיב שאני באמת לא יודעת מה להגיד לו כי כל הדברים היפים שהוא אמר לי מראים משהו כל כך שונה מזה ושאולי בעצם אני המטומטמת כאן שחיה בסרט לא מהעולם הזה. יותר מהכל אני מרגישה פרנואידית. חוששת שהוא משקר לי על כל דבר קטן עכשיו. השאלה הגדולה היא איך אני מוצאת את המילים להגיד לו את מה שאני יודעת בלי שהכל יתפרק לרסיסים, ואם כבר אז אולי עדיף לעשות את זה כמה שיותר מוקדם למקרה שהתוצאות יהיו הרסניות. כבר קצת לפני גיל 16 אמרתי לו שאני לא רוצה לחלוק אותו עם אף אחת אחרת, אז איך הגעתי למצב הזה שוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
