הם מצטלמים מאוד יפה ביחד, מחייכים כאילו יצאו מפרסומת של קולגייט ומחזיקים ידיים כמו מינימום הבעל והאישה שהם בקרוב יהיו.
היא תמיד לובשת שמלה אדומה, קצרה או ארוכה, תלוי במאורע והוא מחוייט כהרגלו, בדיוק כמו שהיה מגיע אליי במשך ארבעה החודשים לפני שהוא שם טבעת עלייה. עלייה, על הילדה בת השמונה עשרה שרק סיימה תיכון ולא ראתה או חוותה דבר בחייה, ולמרות הכל תוך זמן קצר היא תהפוך לאישה, רעייה ואמא לכל דבר ודבר.
אני מנסה לחפש איזה פגם מאחוריי החיוכים המסנוורים וההפקות המטורפות ואני לא יכולה שלא לחשוב מה קורה ברגע שהחושך יורד וההפקה נגמרת, ברגעים הכי אינטימיים שבהם שמלת הערב הופכת לפיג'מה והחליפה הופכת לחולצה של ריאל מדריד ולבוקסר, והשיער כבר לא מעוצב והאיפור מרוח קלות והאם אז הוא מחייך מבפנים כמו בתמונות? האם הוא מספר לה את כל הדברים שסיפר לי כשאף אחד אחר לא ידע? האם הוא מנשק אותה באותה אהבה שהוא נישק אותי? האם הוא מחבק אותה כל כך חזק כאילו אין אף אחד אחר בעולם מלבדם? האם הוא מחזיק לה את היד בזמן הנהיגה? או שר איתה באוטו?
אין לי שום ספק שהיא תאהב אותו בכל ליבה כי היא לא יודעת אחרת וכי חוץ ממנו לא היה לא אף אחד, ובינינו, איך אפשר שלא להתאהב בו?
עוד כמה זמן ברגע שהאופורייה תגמר וההצגה בשביל המשפחה תמאס הוא יעמוד לבד מול עצמו ויחשוב, ואני בטוחה שאני אצוץ שם בזיכרון בדרך כזו או אחרת עם מילותיי ומעשיי לפניי כי ההשוואה מתבקשת ותזכר בכל פרט קטן שהרכיב אותי; האהבות, הפחדים, התקוות, החלומות ואולי אפילו תריח את הריח שלי והצחוק שלי יהדהד לך בראש, ואז תביט לעבר הצד השני של המיטה ותראה שאני לא שם ובחיים לא אהיה. האהבה שלכם היא חוזה שמושתת על כסף וראווה משפחתית. "הזוג המושלם".

עד כמה שאני מקווה שלא תצוץ יותר בחיי כי עכשיו אתה גבר כמעט נשוי אני יודעת שלא תשכח אותי בחיים ותהיה מת לשכוח.