משהו באווירה פתאום השתתק. האורות כבר היו מעומעמים והמוזיקה שהתנגנה ברקע שמה את עצמה על מיוט. כל מה שקרה מסביבנו עצר והעיניים שלי ראו רק את השפתיים שלך.
הרגשתי את החום שנפלט ממך בזמן שהשפתיים שלך קרובות-לא קרובות אליי, מרפרפות, לא ברור מה מחפשות בכלל.
אני זוכרת שעצמתי עיניים, אולי לשנייה או שתיים, אולי אפילו לדקה או לנצח, נופלת לאט לאט לתוכך, למגע שלך עליי, ליד שליטפה לי את המותן מתחת לחולצה שעכשיו מושיבה אותי על גופך ומצמידה אותי קרוב מדיי.
פתאום סערת רגשות, שילוב קטלני של אלכוהול ותאוות יצרים. הכל מתרחש מהר מדיי ואני מוצאת את עצמי עמוק בתוך זה. בגלל שזה אתה, ואתה שונה מהשאר, כל שבריר של נגיעה מרגיש אמיתי, אינטימי וקרוב יותר מכל מה שהרגשתי במשך זמן רב מדיי. איך אני יכולה לסרב לזה בכלל?
אתה לוחש לי מילים שבחיים לא ציפיתי לשמוע ממך ושובר תוך כדי את כל המחסומים שהיו בנינו לטובה ולרעה.
אני טובעת. אני טובעת בהרגשה הממכרת ובטעם של השפתיים שלך, ולשם שינוי אני אפילו לא רוצה לברוח. אני רוצה להשאר ולקוות שהשמש לא תעלה בבוקר, הלילה לא יגמר וכל הקסם שקרה פה לא יראה לפתע כמו סופת הוריקן אחת גדולה שאחריה כבר אין לאן לחזור.

ריח של גשם קיצי מביא איתו זכרונות חורפיים מימים גשומים עצובים

אני נזכרת בך וברגעים שבהם אהבת והלב אינו חודל מלפעום חזק 
אתמול לצלילי קולך, לאחר חודש שלם שלא, התמלאתי געגועים לבחור שאינו קיים עוד
אף כי מילותייך לא כוונו אליי, שמעתי את המירמור ושמעתי את הריקנות, ולא יכולתי שלא
להזכר ברוך ובאהבה בימים שאמרת "אני אוהב אותך יפה שלי" וידעת לחבק חיבוק ענק מלא ברגש

אך כיום אין זו אהבה, רק זכרונות שחולפים במהרה, אין גם שום רגש אחר... לא רק כלפייך, אלא כלפי כולם

הייתי רוצה, אם רק היית יכול
אבל לא
וככה טוב

?