הם מצטלמים מאוד יפה ביחד, מחייכים כאילו יצאו מפרסומת של קולגייט ומחזיקים ידיים כמו מינימום הבעל והאישה שהם בקרוב יהיו.
היא תמיד לובשת שמלה אדומה, קצרה או ארוכה, תלוי במאורע והוא מחוייט כהרגלו, בדיוק כמו שהיה מגיע אליי במשך ארבעה החודשים לפני שהוא שם טבעת עלייה. עלייה, על הילדה בת השמונה עשרה שרק סיימה תיכון ולא ראתה או חוותה דבר בחייה, ולמרות הכל תוך זמן קצר היא תהפוך לאישה, רעייה ואמא לכל דבר ודבר.
אני מנסה לחפש איזה פגם מאחוריי החיוכים המסנוורים וההפקות המטורפות ואני לא יכולה שלא לחשוב מה קורה ברגע שהחושך יורד וההפקה נגמרת, ברגעים הכי אינטימיים שבהם שמלת הערב הופכת לפיג'מה והחליפה הופכת לחולצה של ריאל מדריד ולבוקסר, והשיער כבר לא מעוצב והאיפור מרוח קלות והאם אז הוא מחייך מבפנים כמו בתמונות? האם הוא מספר לה את כל הדברים שסיפר לי כשאף אחד אחר לא ידע? האם הוא מנשק אותה באותה אהבה שהוא נישק אותי? האם הוא מחבק אותה כל כך חזק כאילו אין אף אחד אחר בעולם מלבדם? האם הוא מחזיק לה את היד בזמן הנהיגה? או שר איתה באוטו?
אין לי שום ספק שהיא תאהב אותו בכל ליבה כי היא לא יודעת אחרת וכי חוץ ממנו לא היה לא אף אחד, ובינינו, איך אפשר שלא להתאהב בו?
עוד כמה זמן ברגע שהאופורייה תגמר וההצגה בשביל המשפחה תמאס הוא יעמוד לבד מול עצמו ויחשוב, ואני בטוחה שאני אצוץ שם בזיכרון בדרך כזו או אחרת עם מילותיי ומעשיי לפניי כי ההשוואה מתבקשת ותזכר בכל פרט קטן שהרכיב אותי; האהבות, הפחדים, התקוות, החלומות ואולי אפילו תריח את הריח שלי והצחוק שלי יהדהד לך בראש, ואז תביט לעבר הצד השני של המיטה ותראה שאני לא שם ובחיים לא אהיה. האהבה שלכם היא חוזה שמושתת על כסף וראווה משפחתית. "הזוג המושלם".

עד כמה שאני מקווה שלא תצוץ יותר בחיי כי עכשיו אתה גבר כמעט נשוי אני יודעת שלא תשכח אותי בחיים ותהיה מת לשכוח.

/

אבי אומר לי שהוא לא סגור על עצמו כל כך.

יומיים לפני כן שכבנו במיטה שלו, בבית שלו בזכרון יעקב. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו אחרי שלטענתו התחלתי איתו בקשר. אני עדיין מכחישה את העניין, אך זה באמת נכון.

כל מה שאני רוצה לעשות זה לצעוק עליו חזק. לצעוק שזה מעצבן שככה פתאום כל המילים שלו לא שוות כלום, שמשיחות אוהבים הפכנו לכלום אחד גדול כהרף עין. יום אחד אוהבים וביום שאחרי אנחנו אוויר, למרות שבעצם אין "אנחנו", ובקצב הזה גם לא יהיה.

אזל לי הכוח מבחורים שלא סגורים על עצמם, נגמר לי האוויר בריאות, והראש שלי לא מפסיק לחשוב מדוע נכנסתי לסיפור הזה מלכתחילה כשהיה לי טוב להיות גם עם ההוא, ההוא וההוא. 

בשביל אבי נמחקו כולם. גם מהטלפון וגם מהחיים.

הלוואי והייתי יכולה לצעוק לו שאני לא רוצה לוותר אלא להלחם, אם בכלל היה לי על מה להלחם. רק שלצערי לא לקחתי בחשבון שזה סיפור עם סוף ידוע מראש, שבו אין happily ever after. זה צובט אותי בלב יותר ממה שיכולתי, יותר ממה שרציתי, יותר ממה שאני בכלל מסוגלת להכיל בין כל ההריסות בפנים. הלוואי והיה סוף אחר, הלוואי ומשהו היה משתנה לטובה... 

כל פעם שאני מדברת על זה יותר, זה נהרס עוד יותר, אז כנראה שפה אני פשוט אשתוק.