משהו באווירה פתאום השתתק. האורות כבר היו מעומעמים והמוזיקה שהתנגנה ברקע שמה את עצמה על מיוט. כל מה שקרה מסביבנו עצר והעיניים שלי ראו רק את השפתיים שלך. הרגשתי את החום שנפלט ממך בזמן שהשפתיים שלך קרובות-לא קרובות אליי, מרפרפות, לא ברור מה מחפשות בכלל. אני זוכרת שעצמתי עיניים, אולי לשנייה או שתיים, אולי אפילו לדקה או לנצח, נופלת לאט לאט לתוכך, למגע שלך עליי, ליד שליטפה לי את המותן מתחת לחולצה שעכשיו מושיבה אותי על גופך ומצמידה אותי קרוב מדיי. פתאום סערת רגשות, שילוב קטלני של אלכוהול ותאוות יצרים. הכל מתרחש מהר מדיי ואני מוצאת את עצמי עמוק בתוך זה. בגלל שזה אתה, ואתה שונה מהשאר, כל שבריר של נגיעה מרגיש אמיתי, אינטימי וקרוב יותר מכל מה שהרגשתי במשך זמן רב מדיי. איך אני יכולה לסרב לזה בכלל? אתה לוחש לי מילים שבחיים לא ציפיתי לשמוע ממך ושובר תוך כדי את כל המחסומים שהיו בנינו לטובה ולרעה. אני טובעת. אני טובעת בהרגשה הממכרת ובטעם של השפתיים שלך, ולשם שינוי אני אפילו לא רוצה לברוח. אני רוצה להשאר ולקוות שהשמש לא תעלה בבוקר, הלילה לא יגמר וכל הקסם שקרה פה לא יראה לפתע כמו סופת הוריקן אחת גדולה שאחריה כבר אין לאן לחזור.
אף פעם לא הייתי חכמה כשזה הגיע אלייך , לא לפני שנה ובמיוחד לא עכשיו. אתה אומר לי "בואי תשני אצלי" ואני הופכת עולמות, לא מסתכלת במי ובמה אני פוגעת בדרך אלייך. העיקר שאני עושה רק מה שאני רוצה. לא נפגשנו יותר משנה וחידשנו קשר רק בחודש האחרון, ולמרות הכל באתי - ספק מתחושת ההרפתקה, ספק מתחושת הגעגוע. זאת הייתה תחושה מוזרה לראות אותך פתאום אחרי כל הזמן הזה, אך בהודעות ובשיחות האחרונות הפתעת אותי לטובה לשם שינוי ומבחור של "היי, מה קורה?" יבש סיפרת לי דברים ונתת לי קצת להתקרב, ואני רק נהנתי, לגמתי את תשומת הלב שלך כפיצוי לצימאון אלייך שנה שעברה. "בבית" שלך נעלמו לי כל המחסומים והחששות, שכבנו על המיטה שלך חצי מחובקים, ראשי על בית החזה שלך, חצי שלובי ידיים, משחקים ברומנטיקה מזוייפת עד כדי אמת. ברגע שנכבו האורות, הסרנו את כל ההגנות ואת כל הבגדים ביחד איתם. אמרתי לך שהסיטואציה הזאת מוזרה לי קצת, מוזרה לטובה, ואתה אמרת שאין דבר כזה מוזר טוב. כמה צפוי. לא היה לי אכפת באותו הרגע, אתה נשארת אותו בחור ואני עברתי את שלב ה"מוזר" ברגע שהרכבת שלי עצרה בהוד השרון ואני קלטתי מה אני עושה בכלל באותו הלילה. לשם שינוי רציתי לרגע שהזמן יעצור, שנשאר בחיבוק הזה ובדיבורים והצחקוקים הסתמיים האלה לא רק לעכשיו אלא גם למחר ולמחרתיים, אך אתה אומר לי שבבוקר למחרת הכל יהיה הרבה יותר מוזר. שיהיה.
נרדמת בזרועתיי בשעה שאני משחקת לך בשיער, מנסה לגמוע כמה שיותר מהרומנטיקה בשקל שלנו מהידיעה שככל הנראה זה לא יחזור יותר. כל הלילה נשארתי ערה, צפיתי בך משנה תנוחות בזמן השינה וניסיתי להבין איך מעכלים את המצב הנוכחי, ואיך בכלל ישנים אצל מישהו במיטה אחרי שבמשך כל כך הרבה זמן לא הייתי רגילה לכך. הבוקר שלנו לווה בשתיקה רועמת וחצי חיוך באוטו. אני נותנת קרדיט לעייפות של הבוקר שהדגישה עד כמה אתה צודק, אז נסעתי בחזרה הביתה ובחזרה לשגרה הרגילה שלי. נפרדנו ב"נדבר" אבל זה סתם היה שקר, כי אם היית רוצה לדבר היית עושה את זה כבר מזמן. לא רציתי למשוך את המושכות בעצמי אבל עשיתי את זה בכל מקרה, הצעד הראשון היה שלי והוא הרגיש כמו ללכת על שברי ביצים, לפחד על כל מילה ולברור אחת-אחת כל אות. כל המאמץ והמילים המטומטמות שלך גילו שלך זה עדיין מוזר.
קראתי השבת ספר שהחזיר אותי קצת למעמקי הנפש הקודרת שלי לתקופות הקצת יותר אפלות של חיי. הספר דיבר על אהבה, בריחה, ודברים שלעולם לא יקרו ואהבות שלעולם לא יתממשו. במהלך הקריאה כל מה שרציתי לעשות זה לצעוק עלייך, להגיד לך שאין לך זכות בכלל להרגיש מוזר כי לא לך היו רגשות אי שם לפני שנה אלא לי, ושלך לא באמת היה אכפת ממני כל אותה התקופה, אז אני זאת שצריכה להרגיש את ה"מוזר" הרע שלך.
אתה בסך הכל, למרות השיחות המשעשעות בצורה מפתיעה, נשארת אותו הילד שהיית קודם, ואני לוקחת את הדברים בבגרות ולכן אני גם לא אכתוב לך את כל זה, אני פשוט אשתוק כי אם הייתה צריכה לעבור שנה כדי שתחזור לי לחיים אז מה זה לחכות כמה ימים?
בימים האחרונים נאמרה לי הנקודה שאולי באתי אלייך כדי לסגור מעגל כלשהו על כל ההיסטוריה העגומה שלנו, לסמן וי קטן ולהמשיך הלאה כי עכשיו אני יודעת איך זה מרגיש שיש לי אותך לרגע, בדיוק כמו שהשתוקקתי פעם. איתך אף פעם לא יהיה סוף טוב, או סוף בכלל. לא משנה כמה זמן יעבור, עדיין תמצא דרך לחזור לי לחיים ולטלטל לי אותם עוד קצת. למדתי כבר איך להתמודד איתך, אז אני בסדר והכל בסדר. באתי כמו שאני, אבל אני אף פעם לא הייתי מספיק טובה בשבילך. הפעם אני מאמינה שזו לא כי אני לא בחורה טובה, אלא כי אתה בחור חרא... אני רק צריכה שתחזיר לי את העגילים שלי בחזרה. תודה.
באותו הערב רעדו לי הברכיים ספק מהקור וספק מהפחד, וכל פעם שיצא לי לעמוד הרגשתי כאילו אני הולכת לקרוס וליפול לתוך השלוליות המגעילות שהגשם השאיר במתנה על החטמ"ר שלנו.
בדיעבד אני יכולה לנחש כי הרעד בברכיים הכין אותי נפשית לנפילה שקרתה באותו הלילה שציפיתי שיביא קצת שלווה ותשובות נכונות אחרי שכל היום שקדם לו היה מלא ביותר מדי דברים בלתי מתוכננים שהרסו לי את כל היום האחרון שלי ושלו.
אם רק הייתי יכולה הייתי אומרת לך שאתה הטמבל הכי גדול ביקום ושאין לי מושג מה גדל לך שם במקום מוח, כשאתה מתעלם מהרמזים הכי גדולים ומהצעדים הכי כנים שאני יכולה לעשות למענך במסגרת הזמן המוגבלת שלנו. הייתי רוצה שתדע יותר, שתכיר יותר, שתגע יותר בדיוק כמו שקרה בחלומות שלי באותו השבוע, שבהם יכולתי לצייר אותנו לתת לקו המחשבה שלי להשתולל. הייתי רוצה לספר לך כל כך הרבה על עצמי והדברים הקטנים שמרכיבים אותי כדי שתכיר באמת את מי שאני מבפנים ואולי תחבר לעצמך תמונה משלך על זה שאני בעייתית מאוד בסרטים ושקשה לי לראות סרט אם הדקות הראשונות שלו לא מעניינות אותי או שאני בכלל מעדיפה את האביב על פניי שאר העונות ושאני כל כך לא קיטשית עד שזה מגיע לתכשיטים ושרשראות ואז אני נהיית כזאת בחורה טיפוסית ושבכלל באופן כללי אני בכלל שקטה וביישנית ואני מעדיפה שקט ורוגע ושלווה וטיולים ברחבי הארץ ושבעצם כשצריך להחליט משהו מאוד קשה לי כי אני מזל מאזניים טיפוסי מדיי וצפוי בדיוק כמו הספר הפתוח שאני מתיימרת להיות, וזה יכול להמשיך הלאה והלאה כי בנתיים כל מה שהספקת להכיר זה שאני אוהבת את התה הירוק שלי בלי סוכר עם התיון בפנים, ואני הספקתי לגלות שכשאני מכינה לך קפה אני צריכה לשים כפית קפה ושתיים סוכר, ורצוי שזאת באמת תיהיה כפית ולא כף כי תכלס אין לי כפיות.
באותו הלילה הדמעות ניסו לשטוף את הכל ויצרו שלוליות רטובות בליבי והברכיים שלי קרסו ואני נפלתי עמוק לתהום שממנה ניסיתי להמנע כל החודשים האלה. זה חור שחור כל מבוך הרגשות הזה הרי לא סתם אומרים שללב יש תוכניות משלו כי מי בכלל תכנן להתאהב בו ככה? מהרגע שהגיע הוא שיחק לי עם הלב וצבע את כולו באדום וברגע האמת ידע גם איך לשבור אותו לרסיסים בתשובות הפלצניות והילדותיות שלו.
הלוואי והייתי מבינה את דרך הפעולה, הלוואי והיו לי תשובות לכל החודשיים וחצי האלה. הלוואי והלוואי והלוואי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
