אנחנו משחקים באהבה כבר פחות משבוע,
זורקים מילים אוהבות כאילו היו חול בחוף שהוא רק אתה ואני,
אתה פותח בפניי את הלב וכל החתיכות של הלב שלי נדבקות מחדש,
אתה מקסים אותי עם התמונות, מכשף אותי עם הקול,
אתה גורם לי לרצות להיות לעזוב את כולם אך ורק בשבילך, לתת ללב שלי להתמסר אלייך במיליוני האחוזים
בלי לפחד מהרגש שאולי משהו ישתבש, יתפרק או יהרס 
אבל
יש משהו קטן שלא יתן לזה לעבוד,
ואני פוחדת מה יקרה כשזה יתברר, כשהעניין יפתח,
ואני אומרת לך עד כמה אני אוהבת אותך ולא מפסיקה לחייך, אפילו שכואבות הלחיים ושורפת הבטן,
רק בשביל הרגע שאולי זה ימשך עוד יום, עוד שעה, עוד דקה,
שבה זה ירגיש כאילו אתה באמת שלי,

כאילו לא רציתי אף אחד אחר מלבדך בזה הרגע,
כאילו יהיה "מחר" בחוף שלנו,
ונשאר גם אחרי שהגאות תחלוף,
כשישאר רק השפל,
אבל
הלוואי ואני לא הייתי אני,
כי אז זה היה עובד,
אבל
בגלל שאני זאת אני,
זה לא. 

 
 

"אבל אילו חיינו חיי נצח
לא היה נשבר לבי,
הייתי אומר לך: אין דבר
נפגש בעוד אלף שנה ואולי
בעוד מיליון שנה
ואז תהיי שלי."
יהודה עמיחי 

בשבוע הבא זה חודש, אבל מי סופר?
וברגע שיצאת החוצה מחיי וטרקת את הדלת חזק על מנת שלא תפתח שוב, זרקתי כל זכר ממך לאלפי עזאזלים דרך החלון וחיברתי המון מנעולים על הדלת כדי לוודא שלעולם לא תפתח יותר.
זאת הייתה הרגשה טובה מהולה בקצת עצב, אבל אני שמחה וזאת ההרגשה הכי טובה שיש למרות הכל
אולי הכל קרס כמו דומינו בהתחלה, אך את מה שצריך להיות החזרתי למקום, ולא הרגשתי שלווה יותר

תודה שהלכת, לא חשבתי שבטווח הארוך זה יהיה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים
הפעם, אני הגיבורה.