הם מצטלמים מאוד יפה ביחד, מחייכים כאילו יצאו מפרסומת של קולגייט ומחזיקים ידיים כמו מינימום הבעל והאישה שהם בקרוב יהיו.
היא תמיד לובשת שמלה אדומה, קצרה או ארוכה, תלוי במאורע והוא מחוייט כהרגלו, בדיוק כמו שהיה מגיע אליי במשך ארבעה החודשים לפני שהוא שם טבעת עלייה. עלייה, על הילדה בת השמונה עשרה שרק סיימה תיכון ולא ראתה או חוותה דבר בחייה, ולמרות הכל תוך זמן קצר היא תהפוך לאישה, רעייה ואמא לכל דבר ודבר.
אני מנסה לחפש איזה פגם מאחוריי החיוכים המסנוורים וההפקות המטורפות ואני לא יכולה שלא לחשוב מה קורה ברגע שהחושך יורד וההפקה נגמרת, ברגעים הכי אינטימיים שבהם שמלת הערב הופכת לפיג'מה והחליפה הופכת לחולצה של ריאל מדריד ולבוקסר, והשיער כבר לא מעוצב והאיפור מרוח קלות והאם אז הוא מחייך מבפנים כמו בתמונות? האם הוא מספר לה את כל הדברים שסיפר לי כשאף אחד אחר לא ידע? האם הוא מנשק אותה באותה אהבה שהוא נישק אותי? האם הוא מחבק אותה כל כך חזק כאילו אין אף אחד אחר בעולם מלבדם? האם הוא מחזיק לה את היד בזמן הנהיגה? או שר איתה באוטו?
אין לי שום ספק שהיא תאהב אותו בכל ליבה כי היא לא יודעת אחרת וכי חוץ ממנו לא היה לא אף אחד, ובינינו, איך אפשר שלא להתאהב בו?
עוד כמה זמן ברגע שהאופורייה תגמר וההצגה בשביל המשפחה תמאס הוא יעמוד לבד מול עצמו ויחשוב, ואני בטוחה שאני אצוץ שם בזיכרון בדרך כזו או אחרת עם מילותיי ומעשיי לפניי כי ההשוואה מתבקשת ותזכר בכל פרט קטן שהרכיב אותי; האהבות, הפחדים, התקוות, החלומות ואולי אפילו תריח את הריח שלי והצחוק שלי יהדהד לך בראש, ואז תביט לעבר הצד השני של המיטה ותראה שאני לא שם ובחיים לא אהיה. האהבה שלכם היא חוזה שמושתת על כסף וראווה משפחתית. "הזוג המושלם".

עד כמה שאני מקווה שלא תצוץ יותר בחיי כי עכשיו אתה גבר כמעט נשוי אני יודעת שלא תשכח אותי בחיים ותהיה מת לשכוח.

ברציף 703 בתחנה המרכזית של ת"א,

ישבתי באותו מקום, בספוט הקבוע וחיכיתי ל- 835 שיסיים את המסע של אותו היום.

בזמן האחרון חשבתי הרבה על מה בדיוק לכתוב לך, היו לי משפטים שלמים בראש; משפטים של אמצע, משפטים של סוף, אבל אף פעם לא של התחלה.

 אני לא יודעת מה בדיוק לכתוב, אבל אני חושבת שאם זאת תהיה הפעם האחרונה שניצור קצת קשר זה עם זו, אני מעדיפה שאולי תזכור את זה בתור מילים אחרונות ולא את מה שאמרתי לך קודם.אני לא מצפה שזה ישנה משהו, זה אף פעם לא משנה את המצב הקיים

בשבוע וחצי הראשונים אחרי שנפרדנו, אחרי שבכיתי כל מה שאפשר לבכות, פשוט עשיתי טורן אוף לרגשות ולא הרגשתי כלום. לא רק אלייך, אלא להכל. הייתי אדישה לחלוטין וכל טיפת איכפתיות נסחטה ממני יחד עם כל הדמעות. זאת גם הייתה תקופה כזאת משוגעת, אנחנו נפרדנו וגם הקשר שלי עם הבנות מאוד התרופף, אז שקעתי בלימודים ובעבודה וכיביתי את הכל. ככה במשך חודש. מרוב הדברים גם לא אכפת לי עכשיו, אבל לאט לאט שמתי לב שכן שבבים של רגשות חודרים אליי, ואתה נהיית מאוד חסר לי. חסר בהרבה מאוד מובנים. אני חושבת שאני מתגעגעת... כן, מתגעגעת.

לפני שבכלל שלחתי לך את ההודעה שבעקבותיה חסמת אותי בפייסבוק, תיכננתי לנסוע אלייך ב4.6 , יום לפני מסיבת הסיום, לקנות לך פרח של חמנייה קטנה, ולהגיד לך שאין מצב שזאת תהיה הפעם האחרונה שנדבר, שאין מצב שזאת הפעם האחרונה שאראה אותך, שפשוט אין מצב שלא נהיה יותר. רציתי להגיד לך שאני רוצה שתהיה שם, שתהיה איתי ברגעים הטובים, ברגעים שפחות, ושאני אהיה שם בשבילך.

 אני עדיין רוצה.

אבל זאת הייתה תוכנית דפוקה, כי זה לא נגמר טוב בפעם שעברה שנסעתי אלייך, אז ויתרתי. הופתעתי מעצמי עד כמה רחוק הייתי הולכת רק בשבילך, ובכל זאת זה לא היה יוצא טוב. הכל קצת דפוק.

הבנתי לאחרונה שלמרות כל החסרונות, אני עדיין רוצה אותך. אולי זה אומר הרבה, אני לא באמת יודעת כבר, למרות שאני מתארת לעצמי שמבחינתך זה כבר נגמר ואני יודעת שאתה לא תסתכל על זה אף פעם בתחושת פיספוס וחרטה כי זה לא באופי שלך, אבל אני כן. כנראה כי הרבה אפשר היה לתקן, לשפר ולעשות יותר טוב, וכי, טוב נו, אתה האהבה הראשונה, אולי אפילו האהבה של החיים. האהבה שלי.

הרבה אמרו לי שהאהבה הראשונה היא הכי כואבת, אפילו המורה שלי לכימיה שאלה אותי אם אנחנו ביחד, ואמרתי לה שלא, נפרדנו וחזרנו וחזרנו ונפרדנו... והיא אמרה שהיא מבינה כי האהבה הראשונה תמיד כואבת. עניתי לה שאני יודעת.

החיים לא אגדה או משהו, אבל לא רציתי שתהיה רק האהבה הראשונה, רציתי שתהיה גם האהבה האחרונה.