/

אבי אומר לי שהוא לא סגור על עצמו כל כך.

יומיים לפני כן שכבנו במיטה שלו, בבית שלו בזכרון יעקב. זאת הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו אחרי שלטענתו התחלתי איתו בקשר. אני עדיין מכחישה את העניין, אך זה באמת נכון.

כל מה שאני רוצה לעשות זה לצעוק עליו חזק. לצעוק שזה מעצבן שככה פתאום כל המילים שלו לא שוות כלום, שמשיחות אוהבים הפכנו לכלום אחד גדול כהרף עין. יום אחד אוהבים וביום שאחרי אנחנו אוויר, למרות שבעצם אין "אנחנו", ובקצב הזה גם לא יהיה.

אזל לי הכוח מבחורים שלא סגורים על עצמם, נגמר לי האוויר בריאות, והראש שלי לא מפסיק לחשוב מדוע נכנסתי לסיפור הזה מלכתחילה כשהיה לי טוב להיות גם עם ההוא, ההוא וההוא. 

בשביל אבי נמחקו כולם. גם מהטלפון וגם מהחיים.

הלוואי והייתי יכולה לצעוק לו שאני לא רוצה לוותר אלא להלחם, אם בכלל היה לי על מה להלחם. רק שלצערי לא לקחתי בחשבון שזה סיפור עם סוף ידוע מראש, שבו אין happily ever after. זה צובט אותי בלב יותר ממה שיכולתי, יותר ממה שרציתי, יותר ממה שאני בכלל מסוגלת להכיל בין כל ההריסות בפנים. הלוואי והיה סוף אחר, הלוואי ומשהו היה משתנה לטובה... 

כל פעם שאני מדברת על זה יותר, זה נהרס עוד יותר, אז כנראה שפה אני פשוט אשתוק.