אני זוכרת את הלילות חסרי השינה שבהם לא עצמנו עין
איך במשך שעות רבות רק קולותינו נשמעו מבין הדממה, מוסרים זה לזו פיסות זעירות כדי לחבר אותן לדמות,
בפעמים רבות שמענו מוזיקה ואף דמעות קטנות ירדו מבין צחוק מתגלגל של נעורים צעירים.
במשך ימים ולילות הפכנו את התמימות לאמת.
באינטימיות האפלה של הלילה מצאנו זה את זו, רחוק וקרוב, כך ידענו אל אף שלא ידענו כלום,
פיתחנו רגשות שחסמו את זרימת החמצן בורידים וגרמו ללחיים לכאוב בעוצמה מהנה,
וללב

שנה שעברה באופן לא מפתיע לא היו לי שום רזולושנס. הייתי מאוהבת עד מעל הראש ומלאה שימחה שזרמה לי בורידים. כך גם פתחתי את השנה האזרחית החדשה, ביחד עם הבחור, וכך רציתי שכל השנה תיראה - מלאה באהבה ביחד איתו.
מאז קרו הרבה דברים. היינו ביחד, אהבנו והתקרבנו, עד שזה נהיה יותר מדי ורבנו והתרחקנו ונפרדנו. כל זה והרגשות הכלולים במקרים אלו הפכנו את 2012 לשנה מאתגרת, שבה זכיתי לראות את החוזק שלי, למצוא את החולשות שלי וללמוד להתגבר עליהם ביחד עם האנשים החשובים לי. חברות שלי הן הכי מדהימות בעולם, והמשפחה שלי מקסימה. 
ב-2012 ראיתי, חוויתי, צילמתי, טעמתי, צחקתי, אהבתי, כאבתי, כל זה בפעם הראשונה. לכן, השנה הזו הייתה משמעותית יותר מכל שנה שקדמה לה, כי בה זכיתי להתבגר.
אני והוא חזרנו לקשר והחלטנו לנסות שוב, רק הפעם לאט לאט כדי לראות אם זה באמת ילך הפעם כששנינו התבגרנו קצת יותר. מפה אני יכולה להגיד, שאין לי שום ציפיות. גם לא מ2013. אני מקווה שאוכל להפנים את כל מה שלמדתי עד עכשיו, להשלים עם טעויות ולדעת לנסות לעשות את הדברים קצת אחרת. 
הלוואי ונפתח את השנה החדשה עם חיוך  

י',

אני לא יודעת איך להתחיל לכתוב את זה. אני כותבת ומוחקת שורות, עד שמשהו יסתדר קצת. אני לא יודעת בדיוק מה אני רוצה להגיד לך במכתב זה, אבל זה משהו שצריך לעשות בסופו של דבר;

החודשיים האחרונים היו בהחלט חודשיים קשים. אלה היו חודשיים שתמיד הייתי בטוחה שאחווה איתך- שנחגוג שנה, יום הולדת, נטייל, שנה וחודש, נראה כדורגל, ניצא לסרט, נצלם תמונות. דברים כאלה. רק רציתי להיות איתך, וזה קרס לי מול הפנים. בזמן שאתה הלכת לרכב על הגלים רציתי לירות לעצמי בראש, רק כדי שלא יכאב לי יותר. זה היה כאב שלא תיארתי שאפשר להתגבר עליו, פשוט יכולתי, תרתי משמע, להרגיש את הלב שלי נקרע כל פעם מחדש. הרגשתי כל כך אבודה. השבועות הראשונים היו קשים, עד שלאט לאט מסתגלים. הפצע עדיין נשאר פצע  רק שמרוב כאב פשוט מתעלמים ממנו לאחר זמן מה, ניסיתי ללבוש את הבעת ה"אני בסדר" בלי לנסות להתפרק לחתיכות. חזרתי להתנדב בגן יחד עם ס' רק כדי שיהיה משהו שיסיח את דעתי מהכאב, משהו שינסה למלא את החלל שנפער בחזה פתאום. זה עזר קצת. לפרקים הצלחתי להוציא את המחשבה עלייך מהראש, הפסקתי לחשוב על למה ואיך יכולת בכלל. נהיה הרבה יותר קל. גם קיבלתי הרבה עזרה מאמא שלי ומהחברות שלי שהן באמת מקסימות והחברות הכי טובות בעולם כולו. למרות זאת, במקום מסויים עדיין הרגשתי לבד ואבודה יותר מאי פעם. 
היופי הוא שברגע שאני מחליטה משהו זה מאפשר לי לקום על הרגליים. לשמחתי לא לקח לי הרבה זמן להגיע לכל הדברים שהבנתי וזה עזר לי המון. על כל זה קראת, אני מקווה, בהודעה ששלחתי לך ב-18.10. מאז הדברים נראו יותר קלים ואפילו הכאב התעמעם קצת. התגובה שלך להודעת הפרידה שלי ממך פתחה לי דלת לכך שאולי בסופו של דבר תהיה מוכן להתמודד עם כל זה. טעיתי, מסתבר. בטיפשותי, למרות הכל, קיוויתי שתחזור.
הנפילה הגיעה כשראיתי שהורדת את החסימה מהפייסבוק ופתאום כל רעיון ה"רחוק והעין, רחוק מהלב" קרס. עברתי על התמונות שלך, ופשוט בכיתי ובכיתי ובכיתי בלי סוף. באותם הרגעים לא הבנתי מה עשיתי רע למישהו שמגיע לי שיכאב לי ככה. באותו היום, אדומה ונפוחה מדמעות, ירדתי למחסן ופתחתי את השקית שהכילה את כל מה שנתת לי עד פרידה מס' 1. עברתי על התמונות, על כרטיסי האוטובוס, נגעתי בדובי, פתחתי את האלבום שהכנת לי לחצי השנה, קראתי את כל המילים והיה לי קשה לזהות את שני האנשים האלה שאפילו בתמונות ניראו זרים לי, עם החיוכים והאהבה בעיינים. קשה להאמין שאלו היינו אנחנו עד לא מזמן. את התמונות והכרטיסים קרעתי לפיסות קטנטנות, ארזתי הכל בחזרה לשקית ופשוט זרקתי. לא היה טעם להשאיר משהו שלא יחזור יותר.
כמה ימים לאחר מכן אתה שלחת לי הודעה; "איך את? איך היום?" זה גרם לי לטכיקרדיה (יו נו, מומחה לב שכמותך). היה לי קצת קשה להתעשת באותו הרגע.
אתה יודע, באמת חשבתי שנוכל לחזור להיות ידידים. באמת האמנתי שנוכל לחזור ליחסי ידידות טובים, אם מבחינתך זה לא עובד בינינו בתור בני זוג. קיוותי שנוכל שוב להפתח זה בפני זו, שנהיה החברים הכי טובים, וכולם ידעו שאני החברה הכי טובה שלך, וכולם ידעו שאתה החבר הכי טוב שלי.
מאז שזה התגלגל להודעות, זה נתן לי תקווה קלושה שהכל יהיה בסדר בינינו. אבל באותו הרגע גם הבנתי שאו שאתה הולך ולא חוזר, או נשאר. (ראה הודעה שכתבתי לך לפני הטיו"ש). בחרת להשאר, לא? אבל יחד עם זאת הכל הראה ההפך.
ההתגלגלות הזאת הייתה ממכרת קצת, תשומת הלב שלך הייתה ממכרת. רציתי לדבר איתך, רציתי לספר לך, רציתי שתדבר איתי, שתפתח בפניי. אבל הברזת פעמיים והשתבללת יותר מדי בכל מקרה.
התגעגעתי אלייך,
אבל עברו כבר חודשיים ואני לא יכולה לחכות לנצח לרגע שבו אתה תחליט משהו. בשיחות הבודדות שדיברנו היה לי נחמד, זה הרגיש לי נחמד. אפילו כל קטע ה"את יפה וזה בעייתי לי. אולי אני אפילו לא מוכן? בואי נקח את זה לאט, זה רק כי אכפת לי ממך. אל תחשבי אחרת" הרגיש לי נחמד כי זה היה הדבר הכי אישי שאמרת לי זה הרבה זמן.
זמן רב ניסיתי להבין את צורת החשיבה שלך, את דרכי הפעולה שלך, אבל זה מייאש. ולכן, אני לא אשלח לך את המכתב הזה. אני לא אעשה שום דבר.
אני ניסיתי להיות ידידה שלך, ניסיתי לדבר איתך, לספר לך, אבל אתה היית מכונס בתוך עצמך, כשבעצם אני זאת שצריכה להיות המבולבלת כאן.
אני לא רוצה את המשחקים האלה יותר, אין לי כבר כוחות לזה אחרי הכל. נמאס לי לחכות לרגע שתגדל עמוד שדרה תקני ותעשה מעשה בעצמך, כי לא ככה הכרתי אותך. זה לא הי' שהכרתי.
היה לי קשה להאמין שאנשים יכולים להשתנות בכזאת מהירות, אבל כנראה שאין מנוס מזה.