ריח הבושם במעלית מזכיר לי עד כמה הכל לא היה אמור להראות ככה, מפני שזאת תקופה שתמיד דמיינתי שתראה אחרת; מלאה במילים והבטחות שהובטחו לפני זמן רב ולא יתקיימו יותר ודברים שכבר שחכתי כיצד הם ניראים ומרגישים.
אך למרות הכל לא עצוב לי. אני מתגעגעת למציאות שהכרתי ואהבתי, אך המציאות עכשיו לא נוראית בכלל. הכל כל כך מתון, הימים חולפים ומקדמים אותנו אל קו הסיום, העצב והשמחה מתערבבים לקו סטטי אחיד והכל פשוט עובר וחולף.
רק הולכים והולכים כי אין לאן לברוח, ואולי בכלל לא צריך.  

מסיבת החנוכה בגן הילדים בו אני מתנדבת רק הזכיר לי עד כמה הייתי רוצה שהכל יראה אחרת. איך יום אחד אני אקח חלק במסיבות גן כאלה מנקודת המבט של הורה, ואצלם המון תמונות של הילד שלי. וזה קצב מעציב, כי הייתי רוצה שהוא יהיה שם לצידי, שיסתובב ויצלם תמונות ואז יביט בי עם חיוך שמח ומאוהב שנשאר למרות שנות הזוגיות ויחשוב עד כמה יפה אישתו ועד כמה הוא נהנה להיות שם, עם המשפחה שלו.

• זה משעשע אותי ששירים עצובים מעלים בי חיוכים מנחמים.
  -


• כבר שבועיים אמא שלי לא מדברת איתי, וזה כבר לא כואב ואפילו אין שום חסר, רק צביטה קטנטנה כי אני לא מתגעגעת.
  


• מנגד, היחסים שלי ושל אבא שלי מופלאים. הוא באמת אדם מקסים, ועכשיו זה גורם לי להרגיש רע שפגעתי בו כל הזמן.
• -


• אני לא יודעת אם אני מדמיינת או לא, אבל יש הרגשת ריחוק בינינו. כאילו התקרבנו ואהבנו רק יומיים לפניי, ועכשיו התרחקנו קצת.
  -


• יש בי חלק שממש שונא את עצמי על זה שפגעתי בבחור שלי וזה יושב לי על הלב ולא משחרר. זה מכתים את הלב קצת.
  -


• אני רוצה להעלם קצת. קצת מטאפורית והרבה לא.