"למרות שהשתיקה הייתה תשובה מספיק טובה, והבטחתי שאני כבר לא אגיב על כלום, חשוב לי שתדע ש3 השבועות הראשונים שלנו היו אחת התקופות הכי יפות שהיו לי, לא הכרתי את עצמי ככה, כל כך קורנת מאושר ושמחה, מחייכת ללא הפסקה, ואפילו אנשים מבחוץ העידו שבחיים הם לא ראו אותי ככה. 
תאמין לי, כל מה שרציתי זה שזה יצליח כי איתך הכל נראה לי אחרת, ואני סתומה.. נפלתי חזק עוד מההתחלה, למרות שידעתי שבסוף אני זאת שאצא שבורת לב.
בשבת חגגתי יום הולדת וכל מה שרציתי זה שהתקופה הזאת לא תיראה ככה, שכבר לא תיהיה את השתיקה הרועמת הזאת ושהכל יהיה כרגיל כמו שאמרת לי שיהיה. רציתי שלפחות תגיד לי שאתה מתגעגע אליי ולרגעים שבהם באמת היה טוב. 
היה לי קשה להתמודד עם החודש האחרון, תליתי יותר מדיי תקוות והתפתחו לי יותר מדיי רגשות והמעבר מקיצון אחד שבו אנחנו מדברים 24/7 ושאתה הכל לקיצון שבו יש פשוט שתיקה אחת גדולה, שבר אותי ממש כי לא ידעתי מה הגורם לזה ולא ידעתי איך להתמודד פתאום עם הצד הזה שלך, אבל עכשיו הכל בסדר, וכמו שאומרים שהכל לטובה אז אני מאמינה שגם זה.

תודה לך על הרגעים השמחים והמאושרים ועל כל מה שהיית בשבילי באותה התקופה, לימדת אותי המון בזמן הזה, וגרמת לי לרצות להיות הבחורה הכי טובה שאני יכולה להיות. 
אני באמת מעריכה אותך מאוד ואני יודעת שתיהיה הכי שפיץ בכל דבר שתעשה ובכל מקום שאליו תלך, ושכל בחורה אחרת באמת פשוט תזכה. "



~~~
אם ישאלו אותי אגיד שאהבתי פעמיים בחיי; יוסי שהיה האהבה הראשונה, ואבירן שהוא כנראה הפיספוס הכי גדול בחיי.
זה התחיל מהר מדיי וטוב מדיי בכדי להיות אמיתי. התאהבתי בו מהרגע הראשון שבו דיברנו בטלפון, עוד לפני שבכלל ידעתי מי עומד מאחוריי הקול הזה שלו. לאט לאט השכבות התחילו להיערם, ועם כל שיחה הבנתי יותר ויותר למה אני אוהבת אותו כל כך. הוא היה מיוחד בדיוק בדרך שלו, מלא בתמימות שלא אופיינית לבני גילו ומלא בטוהר בגלל האמונה שלו, אבל היה בו את הקשיחות והגבריות מנגד, והוא שבה לי את הלב עם כל מילה ותמונה שהוא שלח לי. ראיתי אותו כפי שהוא באמת ואני נתתי לו לראות אותי ולחדור מבעד למבצר שהצבתי כדי שישמור עליי... טיפשה שכמותי.
חברה טובה אמרה שה' שולח לנו מכשולים כדי ללמד אותנו שיעור מסויים, והשיעור שלו כנראה היא הבחירה בין אהבתו אליי לבין אהבתו לדת.
אני ידעתי שבקרב הזה אני כבר לא אנצח, אז הפסדתי. עם המון קושי וכאב לב, ודמעות שרק הספיקו להתייבש, הרמתי את ראשי והמשכתי הלאה, בידיעה שפה כבר אין לי על מה להלחם.
הרבה באו והלכו, ואף אחד לא השאיר את החותם שאבירן השאיר עליי.  

פעם הכרתי בחור עם חיוך עד השמיים שצבע את החיים בצבעים הכי יפים שהעולם הכיר,
כזה שבעזרת מבט אחד פשוט גרם לעולם להטשטש ולסביבה להיעלם.
פעם הכרתי בחור שאמר לה שהיא אהבת חיו והבטיח הבטחות שהם יכבשו את העולם,
כזה שנגע ברכות ואהב בתשוקה, וכך הפך את עולמה לעולמו אבל רק כמעט. 
פעם הכרתי בחור שלימד אותה לחיות ולהאמין שהמחר יפה יותר,
כזה שקישקש מילים יפות על דפי ליבה ופרש דפים מלאים בתמונות ענקיות על רחבי ההגיון.
פעם הכרתי בחור שהיא חשבה שכוחו הרב יעזור לה לנטוע את השורשים שבהם ליבה חפץ,
כזה שיתן להכל משמעות ויעזור להתגבר על פני מכשולים ויוביל אותם בדרכם המשותפת.
פעם הכרתי בחור שעם בוא הזמן הפך את המציאות חזרה, וגרם לשעון לתקתק,
כזה שהשאיר אותה קרועה בין הרגשות לבין ההיגיון, אבודה בדרכי החיים, מחפשת תשובות בדרכים ללא מוצא.

פעם הכרתי בחור שרק את ריחו אני זוכרת,
כזה שכבר הפך לצללית דהויה ומעורפלת שמעשיו, תנועותיו וקולו הפכו לתעלומה שאין הזמן יכול יפתור. כזה שהפך לרק שריד קטן-גדול במעמקי הלב והזיכרון.
פעם הכרתי בחור שאותו אהבתי יותר מאת החיים, יותר ממה שמילים ומשפטים ושפות יוכלו לתאר, לא "בגלל" מי שהיה אלא "למרות",
כזה שעכשיו אני כבר כמעט ולא, והוא כבר לא ימצא מישהי שתאהב אותו כך.