השלווה
בלב שלי הפציע האביב וניצנים קטנים מגיחים לעולם, פרחים צבעוניים מלבלבים והכל חמים, בהיר ומרגיע.
ידעתי כיצד מרגישה אהבה כדי לומר שכאן זה לא העניין, אבל הטוהר והתמימות שלך גורמים לדבורים ולפרפרים לדגדגד לי את הבטן, 
והמחוות הקטנות והנעריות שלך שובות את שאריות ליבי עם כל מפגש שלנו.
אילו רק יכולתי להגיד לך, הייתי אומרת שאתה מיוחד בצורה שאין ביכולתי לתאר מפני שאתה מביא אביב אל ליבי, אתה קצת כמו השמש הפרטית שלי,
ואני אוהבת אותך מאוד.


הפחד

כאשר השמש כבתה, ניצנצתי כמו כוכב בין כולם. האהבה, הערכה, הכבוד שקיבלתי בהיעדרה, מיקמו אותי גבוה בסולם החשיבות של כולם. אפילו הוא אהב אותי קצת יותר פתאום. ניצנצתי, זרחתי, אהבתי, ולאט לאט כאשר השמש תראה את קרניה, הכוכבים יעלמו ואפסיק לנצנץ. אחזור אל המקום בו הייתי בצילה, במקום בו כוכבים נעלמים כאשר השמש מסנוורת את עינינו. 

התקווה
בתוכי אני רוצה לקוות שיש לי מקום מיוחד עכשיו שבו היא לא תוכל להחליף את מה שאני הפכתי להיות בשבילך. אולי ביקום שלך אני הכוכב הכי חזק, והיא רק כוכב שכבר נפל ונשרף.
בשבילי תמיד תהיה שמש שתגרום לאביב לבוא, אז בבקשה תן לו להשאר.

בערב הקר של שישי בערב ביישוב קהילתי מרוחק, התהלכנו שתינו בחוץ. 
הייתי באמצע משפט כשהרמתי את עייני לשמיים השחורים וראיתי את צלילותם. שחורים, צלולים ומאירים בכוכבים. זה מסוג הדברים שקשה לראות בעיר, וזה סוד קטן שמתחבא לו שם; המוני כוכבים בהירים ומנצנצים כמו שהרבה זמן לא יצא לי לראות, ממכרים בחזותם העליונה ובבוהקם המפתיע.
אפשר היה בקלות להתמכר לתחושה ולהתמכר למראה, ובאותו הרגע הכל נשכח לדקות בודדות של אסטרונומיה בגרוש באמצע כביש מוקף חושך.

בפרדסים של הקיבוצים מצאתי נחמה ענקית. אף פעם לא הייתי ילדת טבע, אך הזוגיות עם י' גרמה לי לשנות את זה, ומאז אני אוהבת לראות את הטבע במיוחד כשהטבע של הצפון פרוס לפנינו.
בזמן שכולם נסעו לגולן להרגיש שלג, צעדנו בפרדסים הגדולים של הקיבוצים כשהשמש מחממת אותנו מלמעלה ורוח מקררת מנגד, העצים וההרים מלווים אותנו במסענו הקטן.
קטפנו קלמנטינות או מנדרינות וצעדנו בבוץ, נשמנו אוויר צלול של טבע, במקום קטן שלא ידעתי שבכלל קיים, ולרגע קטן אף הרגשתי שככה אפשר להיות לנצח,
ואף ששחכתי קצת איך אושר מרגיש, באותם הרגעים לא חשבתי על כלום כי הייתי בחברה טובה במקום יפהפה והכל הרגיש לי כמו אושר.