השלווה
בלב שלי הפציע האביב וניצנים קטנים מגיחים לעולם, פרחים צבעוניים מלבלבים והכל חמים, בהיר ומרגיע.
ידעתי כיצד מרגישה אהבה כדי לומר שכאן זה לא העניין, אבל הטוהר והתמימות שלך גורמים לדבורים ולפרפרים לדגדגד לי את הבטן, 
והמחוות הקטנות והנעריות שלך שובות את שאריות ליבי עם כל מפגש שלנו.
אילו רק יכולתי להגיד לך, הייתי אומרת שאתה מיוחד בצורה שאין ביכולתי לתאר מפני שאתה מביא אביב אל ליבי, אתה קצת כמו השמש הפרטית שלי,
ואני אוהבת אותך מאוד.


הפחד

כאשר השמש כבתה, ניצנצתי כמו כוכב בין כולם. האהבה, הערכה, הכבוד שקיבלתי בהיעדרה, מיקמו אותי גבוה בסולם החשיבות של כולם. אפילו הוא אהב אותי קצת יותר פתאום. ניצנצתי, זרחתי, אהבתי, ולאט לאט כאשר השמש תראה את קרניה, הכוכבים יעלמו ואפסיק לנצנץ. אחזור אל המקום בו הייתי בצילה, במקום בו כוכבים נעלמים כאשר השמש מסנוורת את עינינו. 

התקווה
בתוכי אני רוצה לקוות שיש לי מקום מיוחד עכשיו שבו היא לא תוכל להחליף את מה שאני הפכתי להיות בשבילך. אולי ביקום שלך אני הכוכב הכי חזק, והיא רק כוכב שכבר נפל ונשרף.
בשבילי תמיד תהיה שמש שתגרום לאביב לבוא, אז בבקשה תן לו להשאר.

בתוכי מתפתחים פרפרים קטנים מגלמים שהסתתרו בין הצלעות, והם מדגדגים כל איבר שנקלע לדרכם,

וכך לאט, בזרמים איטים החיוך הקטן משודר כלפיי חוץ. 

אתה כל כך שונה, למרות שאתה גורם לי לשמוח. אם אני אחייך, תחייך גם אתה חיוך שיכול לסנוור את הכל, שבשקט בשקט אני חומדת רק לעצמי כדי שתישאר שלי לפחות לרגע.

זה שלי, גם אתה קצת שלי ואני קצת שלך, ואני רוצה שישאר ככה, כל כך שמיימי וטהור ולא מטומא בתשוקה חייתית, אלא רק אפוף בתמימות נערית כובשת שממנה אין מנוס, וקלילות קסומה של הרגע הזה שבו אהיה שם כמעט אך ורק בשבילך.

ולמרות שכל זה יחלוף במהרה, אני מודה שאני קצת אוהבת אותך אולי רק בגלל שאתה גורם לי לצפות לרגע שבו אני אכנס ואתה תהיה שם שוב

ותסנוור ותמיס במילותייך התמימות, ואני לא אדע 

מה לעשות

עם

עצמי