אנחנו משחקים באהבה כבר פחות משבוע,
זורקים מילים אוהבות כאילו היו חול בחוף שהוא רק אתה ואני,
אתה פותח בפניי את הלב וכל החתיכות של הלב שלי נדבקות מחדש,
אתה מקסים אותי עם התמונות, מכשף אותי עם הקול,
אתה גורם לי לרצות להיות לעזוב את כולם אך ורק בשבילך, לתת ללב שלי להתמסר אלייך במיליוני האחוזים
בלי לפחד מהרגש שאולי משהו ישתבש, יתפרק או יהרס 
אבל
יש משהו קטן שלא יתן לזה לעבוד,
ואני פוחדת מה יקרה כשזה יתברר, כשהעניין יפתח,
ואני אומרת לך עד כמה אני אוהבת אותך ולא מפסיקה לחייך, אפילו שכואבות הלחיים ושורפת הבטן,
רק בשביל הרגע שאולי זה ימשך עוד יום, עוד שעה, עוד דקה,
שבה זה ירגיש כאילו אתה באמת שלי,

כאילו לא רציתי אף אחד אחר מלבדך בזה הרגע,
כאילו יהיה "מחר" בחוף שלנו,
ונשאר גם אחרי שהגאות תחלוף,
כשישאר רק השפל,
אבל
הלוואי ואני לא הייתי אני,
כי אז זה היה עובד,
אבל
בגלל שאני זאת אני,
זה לא. 

 
 

"אבל אילו חיינו חיי נצח
לא היה נשבר לבי,
הייתי אומר לך: אין דבר
נפגש בעוד אלף שנה ואולי
בעוד מיליון שנה
ואז תהיי שלי."
יהודה עמיחי 

השלווה
בלב שלי הפציע האביב וניצנים קטנים מגיחים לעולם, פרחים צבעוניים מלבלבים והכל חמים, בהיר ומרגיע.
ידעתי כיצד מרגישה אהבה כדי לומר שכאן זה לא העניין, אבל הטוהר והתמימות שלך גורמים לדבורים ולפרפרים לדגדגד לי את הבטן, 
והמחוות הקטנות והנעריות שלך שובות את שאריות ליבי עם כל מפגש שלנו.
אילו רק יכולתי להגיד לך, הייתי אומרת שאתה מיוחד בצורה שאין ביכולתי לתאר מפני שאתה מביא אביב אל ליבי, אתה קצת כמו השמש הפרטית שלי,
ואני אוהבת אותך מאוד.


הפחד

כאשר השמש כבתה, ניצנצתי כמו כוכב בין כולם. האהבה, הערכה, הכבוד שקיבלתי בהיעדרה, מיקמו אותי גבוה בסולם החשיבות של כולם. אפילו הוא אהב אותי קצת יותר פתאום. ניצנצתי, זרחתי, אהבתי, ולאט לאט כאשר השמש תראה את קרניה, הכוכבים יעלמו ואפסיק לנצנץ. אחזור אל המקום בו הייתי בצילה, במקום בו כוכבים נעלמים כאשר השמש מסנוורת את עינינו. 

התקווה
בתוכי אני רוצה לקוות שיש לי מקום מיוחד עכשיו שבו היא לא תוכל להחליף את מה שאני הפכתי להיות בשבילך. אולי ביקום שלך אני הכוכב הכי חזק, והיא רק כוכב שכבר נפל ונשרף.
בשבילי תמיד תהיה שמש שתגרום לאביב לבוא, אז בבקשה תן לו להשאר.

ריח של גשם קיצי מביא איתו זכרונות חורפיים מימים גשומים עצובים

אני נזכרת בך וברגעים שבהם אהבת והלב אינו חודל מלפעום חזק 
אתמול לצלילי קולך, לאחר חודש שלם שלא, התמלאתי געגועים לבחור שאינו קיים עוד
אף כי מילותייך לא כוונו אליי, שמעתי את המירמור ושמעתי את הריקנות, ולא יכולתי שלא
להזכר ברוך ובאהבה בימים שאמרת "אני אוהב אותך יפה שלי" וידעת לחבק חיבוק ענק מלא ברגש

אך כיום אין זו אהבה, רק זכרונות שחולפים במהרה, אין גם שום רגש אחר... לא רק כלפייך, אלא כלפי כולם

הייתי רוצה, אם רק היית יכול
אבל לא
וככה טוב

?