הקור בלילות של נובמבר כבר טיפה מחלחל לעצמות, השמש שוקעת במהרה והלילה עוטף אותנו בחוזקה ומסרב להרפות.
אתה אומר לי תתפשטי כאן ועכשיו ואני אומרת שהשתגעת לגמרי. אולי בעצם אני השתגעתי גם, כי אתה אומר לי לבוא ואני באה, בלי לחשוב פעמיים מי יראה, ישמע או יגיד.
אני נכנעת לתחושת הפחד, האנדרנלין זורם בכל נימי גופי, וככה למשך 15 דק' אני נעלמת לכל העולם, ומלבד להרגיש אותך אני לא מרגישה יותר כלום וזאת התחושה הכי אלוהית שקיימת.
אף אחד לא מבין למה דווקא איתו או למה הוא, אבל לכי תסבירי לעולם שברגעים הבודדים האלה איתו כבר לא אכפת לך מכלום. לא אכפת לך אם אתם רק שוכבים או אם יש לו חברה או אם מישהו אמר או סיפר משהו למישהו. כבר לא אכפת לך מכלום, הכל מתגמד לרמות מיקרוסקופיות,
הם מצטלמים מאוד יפה ביחד, מחייכים כאילו יצאו מפרסומת של קולגייט ומחזיקים ידיים כמו מינימום הבעל והאישה שהם בקרוב יהיו. היא תמיד לובשת שמלה אדומה, קצרה או ארוכה, תלוי במאורע והוא מחוייט כהרגלו, בדיוק כמו שהיה מגיע אליי במשך ארבעה החודשים לפני שהוא שם טבעת עלייה. עלייה, על הילדה בת השמונה עשרה שרק סיימה תיכון ולא ראתה או חוותה דבר בחייה, ולמרות הכל תוך זמן קצר היא תהפוך לאישה, רעייה ואמא לכל דבר ודבר. אני מנסה לחפש איזה פגם מאחוריי החיוכים המסנוורים וההפקות המטורפות ואני לא יכולה שלא לחשוב מה קורה ברגע שהחושך יורד וההפקה נגמרת, ברגעים הכי אינטימיים שבהם שמלת הערב הופכת לפיג'מה והחליפה הופכת לחולצה של ריאל מדריד ולבוקסר, והשיער כבר לא מעוצב והאיפור מרוח קלות והאם אז הוא מחייך מבפנים כמו בתמונות? האם הוא מספר לה את כל הדברים שסיפר לי כשאף אחד אחר לא ידע? האם הוא מנשק אותה באותה אהבה שהוא נישק אותי? האם הוא מחבק אותה כל כך חזק כאילו אין אף אחד אחר בעולם מלבדם? האם הוא מחזיק לה את היד בזמן הנהיגה? או שר איתה באוטו? אין לי שום ספק שהיא תאהב אותו בכל ליבה כי היא לא יודעת אחרת וכי חוץ ממנו לא היה לא אף אחד, ובינינו, איך אפשר שלא להתאהב בו? עוד כמה זמן ברגע שהאופורייה תגמר וההצגה בשביל המשפחה תמאס הוא יעמוד לבד מול עצמו ויחשוב, ואני בטוחה שאני אצוץ שם בזיכרון בדרך כזו או אחרת עם מילותיי ומעשיי לפניי כי ההשוואה מתבקשת ותזכר בכל פרט קטן שהרכיב אותי; האהבות, הפחדים, התקוות, החלומות ואולי אפילו תריח את הריח שלי והצחוק שלי יהדהד לך בראש, ואז תביט לעבר הצד השני של המיטה ותראה שאני לא שם ובחיים לא אהיה. האהבה שלכם היא חוזה שמושתת על כסף וראווה משפחתית. "הזוג המושלם".
עד כמה שאני מקווה שלא תצוץ יותר בחיי כי עכשיו אתה גבר כמעט נשוי אני יודעת שלא תשכח אותי בחיים ותהיה מת לשכוח.
אנחנו משחקים באהבה כבר פחות משבוע, זורקים מילים אוהבות כאילו היו חול בחוף שהוא רק אתה ואני, אתה פותח בפניי את הלב וכל החתיכות של הלב שלי נדבקות מחדש, אתה מקסים אותי עם התמונות, מכשף אותי עם הקול, אתה גורם לי לרצות להיות לעזוב את כולם אך ורק בשבילך, לתת ללב שלי להתמסר אלייך במיליוני האחוזים בלי לפחד מהרגש שאולי משהו ישתבש, יתפרק או יהרס אבל יש משהו קטן שלא יתן לזה לעבוד, ואני פוחדת מה יקרה כשזה יתברר, כשהעניין יפתח, ואני אומרת לך עד כמה אני אוהבת אותך ולא מפסיקה לחייך, אפילו שכואבות הלחיים ושורפת הבטן, רק בשביל הרגע שאולי זה ימשך עוד יום, עוד שעה, עוד דקה, שבה זה ירגיש כאילו אתה באמת שלי,
כאילו לא רציתי אף אחד אחר מלבדך בזה הרגע, כאילו יהיה "מחר" בחוף שלנו, ונשאר גם אחרי שהגאות תחלוף, כשישאר רק השפל, אבל הלוואי ואני לא הייתי אני, כי אז זה היה עובד, אבל בגלל שאני זאת אני, זה לא.
"אבל אילו חיינו חיי נצח לא היה נשבר לבי, הייתי אומר לך: אין דבר נפגש בעוד אלף שנה ואולי בעוד מיליון שנה ואז תהיי שלי." יהודה עמיחי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
