אף פעם לא הייתי חכמה כשזה הגיע אלייך , לא לפני שנה ובמיוחד לא עכשיו. אתה אומר לי "בואי תשני אצלי" ואני הופכת עולמות, לא מסתכלת במי ובמה אני פוגעת בדרך אלייך. העיקר שאני עושה רק מה שאני רוצה.
לא נפגשנו יותר משנה וחידשנו קשר רק בחודש האחרון, ולמרות הכל באתי - ספק מתחושת ההרפתקה, ספק מתחושת הגעגוע. זאת הייתה תחושה מוזרה לראות אותך פתאום אחרי כל הזמן הזה, אך בהודעות ובשיחות האחרונות הפתעת אותי לטובה לשם שינוי ומבחור של "היי, מה קורה?" יבש סיפרת לי דברים ונתת לי קצת להתקרב, ואני רק נהנתי, לגמתי את תשומת הלב שלך כפיצוי לצימאון אלייך שנה שעברה.
"בבית" שלך נעלמו לי כל המחסומים והחששות, שכבנו על המיטה שלך חצי מחובקים, ראשי על בית החזה שלך, חצי שלובי ידיים, משחקים ברומנטיקה מזוייפת עד כדי אמת.
ברגע שנכבו האורות, הסרנו את כל ההגנות ואת כל הבגדים ביחד איתם. אמרתי לך שהסיטואציה הזאת מוזרה לי קצת, מוזרה לטובה, ואתה אמרת שאין דבר כזה מוזר טוב. כמה צפוי. לא היה לי אכפת באותו הרגע, אתה נשארת אותו בחור ואני עברתי את שלב ה"מוזר" ברגע שהרכבת שלי עצרה בהוד השרון ואני קלטתי מה אני עושה בכלל באותו הלילה.
לשם שינוי רציתי לרגע שהזמן יעצור, שנשאר בחיבוק הזה ובדיבורים והצחקוקים הסתמיים האלה לא רק לעכשיו אלא גם למחר ולמחרתיים, אך אתה אומר לי שבבוקר למחרת הכל יהיה הרבה יותר מוזר. שיהיה.

נרדמת בזרועתיי בשעה שאני משחקת לך בשיער, מנסה לגמוע כמה שיותר מהרומנטיקה בשקל שלנו מהידיעה שככל הנראה זה לא יחזור יותר.
כל הלילה נשארתי ערה, צפיתי בך משנה תנוחות בזמן השינה וניסיתי להבין איך מעכלים את המצב הנוכחי, ואיך בכלל ישנים אצל מישהו במיטה אחרי שבמשך כל כך הרבה זמן לא הייתי רגילה לכך.
הבוקר שלנו לווה בשתיקה רועמת וחצי חיוך באוטו. אני נותנת קרדיט לעייפות של הבוקר שהדגישה עד כמה אתה צודק, אז נסעתי בחזרה הביתה ובחזרה לשגרה הרגילה שלי. נפרדנו ב"נדבר" אבל זה סתם היה שקר, כי אם היית רוצה לדבר היית עושה את זה כבר מזמן. לא רציתי למשוך את המושכות בעצמי אבל עשיתי את זה בכל מקרה, הצעד הראשון היה שלי והוא הרגיש כמו ללכת על שברי ביצים, לפחד על כל מילה ולברור אחת-אחת כל אות. כל המאמץ והמילים המטומטמות שלך גילו שלך זה עדיין מוזר.

קראתי השבת ספר שהחזיר אותי קצת למעמקי הנפש הקודרת שלי לתקופות הקצת יותר אפלות של חיי. הספר דיבר על אהבה, בריחה, ודברים שלעולם לא יקרו ואהבות שלעולם לא יתממשו. במהלך הקריאה כל מה שרציתי לעשות זה לצעוק עלייך, להגיד לך שאין לך זכות בכלל להרגיש מוזר כי לא לך היו רגשות אי שם לפני שנה אלא לי, ושלך לא באמת היה אכפת ממני כל אותה התקופה, אז אני זאת שצריכה להרגיש את ה"מוזר" הרע שלך.

אתה בסך הכל, למרות השיחות המשעשעות בצורה מפתיעה, נשארת אותו הילד שהיית קודם, ואני לוקחת את הדברים בבגרות ולכן אני גם לא אכתוב לך את כל זה, אני פשוט אשתוק כי אם הייתה צריכה לעבור שנה כדי שתחזור לי לחיים אז מה זה לחכות כמה ימים?

בימים האחרונים נאמרה לי הנקודה שאולי באתי אלייך כדי לסגור מעגל כלשהו על כל ההיסטוריה העגומה שלנו, לסמן וי קטן ולהמשיך הלאה כי עכשיו אני יודעת איך זה מרגיש שיש לי אותך לרגע, בדיוק כמו שהשתוקקתי פעם.
איתך אף פעם לא יהיה סוף טוב, או סוף בכלל. לא משנה כמה זמן יעבור, עדיין תמצא דרך לחזור לי לחיים ולטלטל לי אותם עוד קצת. למדתי כבר איך להתמודד איתך, אז אני בסדר והכל בסדר. באתי כמו שאני, אבל אני אף פעם לא הייתי מספיק טובה בשבילך. הפעם אני מאמינה שזו לא כי אני לא בחורה טובה, אלא כי אתה בחור חרא... אני רק צריכה שתחזיר לי את העגילים שלי בחזרה. תודה. 

"למרות שהשתיקה הייתה תשובה מספיק טובה, והבטחתי שאני כבר לא אגיב על כלום, חשוב לי שתדע ש3 השבועות הראשונים שלנו היו אחת התקופות הכי יפות שהיו לי, לא הכרתי את עצמי ככה, כל כך קורנת מאושר ושמחה, מחייכת ללא הפסקה, ואפילו אנשים מבחוץ העידו שבחיים הם לא ראו אותי ככה. 
תאמין לי, כל מה שרציתי זה שזה יצליח כי איתך הכל נראה לי אחרת, ואני סתומה.. נפלתי חזק עוד מההתחלה, למרות שידעתי שבסוף אני זאת שאצא שבורת לב.
בשבת חגגתי יום הולדת וכל מה שרציתי זה שהתקופה הזאת לא תיראה ככה, שכבר לא תיהיה את השתיקה הרועמת הזאת ושהכל יהיה כרגיל כמו שאמרת לי שיהיה. רציתי שלפחות תגיד לי שאתה מתגעגע אליי ולרגעים שבהם באמת היה טוב. 
היה לי קשה להתמודד עם החודש האחרון, תליתי יותר מדיי תקוות והתפתחו לי יותר מדיי רגשות והמעבר מקיצון אחד שבו אנחנו מדברים 24/7 ושאתה הכל לקיצון שבו יש פשוט שתיקה אחת גדולה, שבר אותי ממש כי לא ידעתי מה הגורם לזה ולא ידעתי איך להתמודד פתאום עם הצד הזה שלך, אבל עכשיו הכל בסדר, וכמו שאומרים שהכל לטובה אז אני מאמינה שגם זה.

תודה לך על הרגעים השמחים והמאושרים ועל כל מה שהיית בשבילי באותה התקופה, לימדת אותי המון בזמן הזה, וגרמת לי לרצות להיות הבחורה הכי טובה שאני יכולה להיות. 
אני באמת מעריכה אותך מאוד ואני יודעת שתיהיה הכי שפיץ בכל דבר שתעשה ובכל מקום שאליו תלך, ושכל בחורה אחרת באמת פשוט תזכה. "



~~~
אם ישאלו אותי אגיד שאהבתי פעמיים בחיי; יוסי שהיה האהבה הראשונה, ואבירן שהוא כנראה הפיספוס הכי גדול בחיי.
זה התחיל מהר מדיי וטוב מדיי בכדי להיות אמיתי. התאהבתי בו מהרגע הראשון שבו דיברנו בטלפון, עוד לפני שבכלל ידעתי מי עומד מאחוריי הקול הזה שלו. לאט לאט השכבות התחילו להיערם, ועם כל שיחה הבנתי יותר ויותר למה אני אוהבת אותו כל כך. הוא היה מיוחד בדיוק בדרך שלו, מלא בתמימות שלא אופיינית לבני גילו ומלא בטוהר בגלל האמונה שלו, אבל היה בו את הקשיחות והגבריות מנגד, והוא שבה לי את הלב עם כל מילה ותמונה שהוא שלח לי. ראיתי אותו כפי שהוא באמת ואני נתתי לו לראות אותי ולחדור מבעד למבצר שהצבתי כדי שישמור עליי... טיפשה שכמותי.
חברה טובה אמרה שה' שולח לנו מכשולים כדי ללמד אותנו שיעור מסויים, והשיעור שלו כנראה היא הבחירה בין אהבתו אליי לבין אהבתו לדת.
אני ידעתי שבקרב הזה אני כבר לא אנצח, אז הפסדתי. עם המון קושי וכאב לב, ודמעות שרק הספיקו להתייבש, הרמתי את ראשי והמשכתי הלאה, בידיעה שפה כבר אין לי על מה להלחם.
הרבה באו והלכו, ואף אחד לא השאיר את החותם שאבירן השאיר עליי.