אנחנו משחקים באהבה כבר פחות משבוע, זורקים מילים אוהבות כאילו היו חול בחוף שהוא רק אתה ואני, אתה פותח בפניי את הלב וכל החתיכות של הלב שלי נדבקות מחדש, אתה מקסים אותי עם התמונות, מכשף אותי עם הקול, אתה גורם לי לרצות להיות לעזוב את כולם אך ורק בשבילך, לתת ללב שלי להתמסר אלייך במיליוני האחוזים בלי לפחד מהרגש שאולי משהו ישתבש, יתפרק או יהרס אבל יש משהו קטן שלא יתן לזה לעבוד, ואני פוחדת מה יקרה כשזה יתברר, כשהעניין יפתח, ואני אומרת לך עד כמה אני אוהבת אותך ולא מפסיקה לחייך, אפילו שכואבות הלחיים ושורפת הבטן, רק בשביל הרגע שאולי זה ימשך עוד יום, עוד שעה, עוד דקה, שבה זה ירגיש כאילו אתה באמת שלי,
כאילו לא רציתי אף אחד אחר מלבדך בזה הרגע, כאילו יהיה "מחר" בחוף שלנו, ונשאר גם אחרי שהגאות תחלוף, כשישאר רק השפל, אבל הלוואי ואני לא הייתי אני, כי אז זה היה עובד, אבל בגלל שאני זאת אני, זה לא.
"אבל אילו חיינו חיי נצח לא היה נשבר לבי, הייתי אומר לך: אין דבר נפגש בעוד אלף שנה ואולי בעוד מיליון שנה ואז תהיי שלי." יהודה עמיחי
באותו הערב רעדו לי הברכיים ספק מהקור וספק מהפחד, וכל פעם שיצא לי לעמוד הרגשתי כאילו אני הולכת לקרוס וליפול לתוך השלוליות המגעילות שהגשם השאיר במתנה על החטמ"ר שלנו.
בדיעבד אני יכולה לנחש כי הרעד בברכיים הכין אותי נפשית לנפילה שקרתה באותו הלילה שציפיתי שיביא קצת שלווה ותשובות נכונות אחרי שכל היום שקדם לו היה מלא ביותר מדי דברים בלתי מתוכננים שהרסו לי את כל היום האחרון שלי ושלו.
אם רק הייתי יכולה הייתי אומרת לך שאתה הטמבל הכי גדול ביקום ושאין לי מושג מה גדל לך שם במקום מוח, כשאתה מתעלם מהרמזים הכי גדולים ומהצעדים הכי כנים שאני יכולה לעשות למענך במסגרת הזמן המוגבלת שלנו. הייתי רוצה שתדע יותר, שתכיר יותר, שתגע יותר בדיוק כמו שקרה בחלומות שלי באותו השבוע, שבהם יכולתי לצייר אותנו לתת לקו המחשבה שלי להשתולל. הייתי רוצה לספר לך כל כך הרבה על עצמי והדברים הקטנים שמרכיבים אותי כדי שתכיר באמת את מי שאני מבפנים ואולי תחבר לעצמך תמונה משלך על זה שאני בעייתית מאוד בסרטים ושקשה לי לראות סרט אם הדקות הראשונות שלו לא מעניינות אותי או שאני בכלל מעדיפה את האביב על פניי שאר העונות ושאני כל כך לא קיטשית עד שזה מגיע לתכשיטים ושרשראות ואז אני נהיית כזאת בחורה טיפוסית ושבכלל באופן כללי אני בכלל שקטה וביישנית ואני מעדיפה שקט ורוגע ושלווה וטיולים ברחבי הארץ ושבעצם כשצריך להחליט משהו מאוד קשה לי כי אני מזל מאזניים טיפוסי מדיי וצפוי בדיוק כמו הספר הפתוח שאני מתיימרת להיות, וזה יכול להמשיך הלאה והלאה כי בנתיים כל מה שהספקת להכיר זה שאני אוהבת את התה הירוק שלי בלי סוכר עם התיון בפנים, ואני הספקתי לגלות שכשאני מכינה לך קפה אני צריכה לשים כפית קפה ושתיים סוכר, ורצוי שזאת באמת תיהיה כפית ולא כף כי תכלס אין לי כפיות.
באותו הלילה הדמעות ניסו לשטוף את הכל ויצרו שלוליות רטובות בליבי והברכיים שלי קרסו ואני נפלתי עמוק לתהום שממנה ניסיתי להמנע כל החודשים האלה. זה חור שחור כל מבוך הרגשות הזה הרי לא סתם אומרים שללב יש תוכניות משלו כי מי בכלל תכנן להתאהב בו ככה? מהרגע שהגיע הוא שיחק לי עם הלב וצבע את כולו באדום וברגע האמת ידע גם איך לשבור אותו לרסיסים בתשובות הפלצניות והילדותיות שלו.
הלוואי והייתי מבינה את דרך הפעולה, הלוואי והיו לי תשובות לכל החודשיים וחצי האלה. הלוואי והלוואי והלוואי.
אני רוצה שתזכור אותי אחרי שתעזבו, שתזכר טוב טוב בכל הסיגריות שעישנו ביחד, בכל הליכה לפה או לשם, בכל פעם שבאת לשבת איתי במשמרות שלי, בכל הפעמים שביליתי לילות וימים ללא שינה אך ורק בשבילך. אני רוצה שתחשוב טוב, שתזכר בזה שאני הייתי היחידה שסבלה אותך כשכולם לא, שאני היחידה שדאגה לך ושהיה לה אכפת. אני רוצה שתבין שאתה פיספסת המון ושהכל היה יכול להיות כל כך יפה גם עם מצבי הרוח שלך, ואפילו עם שלי, ואני רוצה שתגיד לי למה בחרת אותה על פניי?
וכשתעזוב אני אגיד לך שמבין כולם רק ממך היה לי אכפת, ושלמרות הכל גם אם הדברים לא הלכו כרצוני או הלכו בכלל, אני שמחה שהכרתי אותך. עוד חודש והכל נגמר, אתה מבטיח?
כרגע כבר אין לי כוח לרוץ, שרפת לי את הריאות ואת הלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
