משהו באווירה פתאום השתתק. האורות כבר היו מעומעמים והמוזיקה שהתנגנה ברקע שמה את עצמה על מיוט. כל מה שקרה מסביבנו עצר והעיניים שלי ראו רק את השפתיים שלך.
הרגשתי את החום שנפלט ממך בזמן שהשפתיים שלך קרובות-לא קרובות אליי, מרפרפות, לא ברור מה מחפשות בכלל.
אני זוכרת שעצמתי עיניים, אולי לשנייה או שתיים, אולי אפילו לדקה או לנצח, נופלת לאט לאט לתוכך, למגע שלך עליי, ליד שליטפה לי את המותן מתחת לחולצה שעכשיו מושיבה אותי על גופך ומצמידה אותי קרוב מדיי.
פתאום סערת רגשות, שילוב קטלני של אלכוהול ותאוות יצרים. הכל מתרחש מהר מדיי ואני מוצאת את עצמי עמוק בתוך זה. בגלל שזה אתה, ואתה שונה מהשאר, כל שבריר של נגיעה מרגיש אמיתי, אינטימי וקרוב יותר מכל מה שהרגשתי במשך זמן רב מדיי. איך אני יכולה לסרב לזה בכלל?
אתה לוחש לי מילים שבחיים לא ציפיתי לשמוע ממך ושובר תוך כדי את כל המחסומים שהיו בנינו לטובה ולרעה.
אני טובעת. אני טובעת בהרגשה הממכרת ובטעם של השפתיים שלך, ולשם שינוי אני אפילו לא רוצה לברוח. אני רוצה להשאר ולקוות שהשמש לא תעלה בבוקר, הלילה לא יגמר וכל הקסם שקרה פה לא יראה לפתע כמו סופת הוריקן אחת גדולה שאחריה כבר אין לאן לחזור.

הקור בלילות של נובמבר כבר טיפה מחלחל לעצמות, השמש שוקעת במהרה והלילה עוטף אותנו בחוזקה ומסרב להרפות.

אתה אומר לי תתפשטי כאן ועכשיו ואני אומרת שהשתגעת לגמרי. אולי בעצם אני השתגעתי גם, כי אתה אומר לי לבוא ואני באה, בלי לחשוב פעמיים מי יראה, ישמע או יגיד.

אני נכנעת לתחושת הפחד, האנדרנלין זורם בכל נימי גופי, וככה למשך 15 דק' אני נעלמת לכל העולם, ומלבד להרגיש אותך אני לא מרגישה יותר כלום וזאת התחושה הכי אלוהית שקיימת.

אף אחד לא מבין למה דווקא איתו או למה הוא, אבל לכי תסבירי לעולם שברגעים הבודדים האלה איתו כבר לא אכפת לך מכלום. לא אכפת לך אם אתם רק שוכבים או אם יש לו חברה או אם מישהו אמר או סיפר משהו למישהו. כבר לא אכפת לך מכלום, הכל מתגמד לרמות מיקרוסקופיות,

אין שום דבר יותר,

לא צלילים, לא מילים, לא קולות,

יש רק אותי,

ואותו

.

אני אוהבת את זה שכשאתה מגיע אליי אתה מוריד את הכיפה כי שנינו יודעים שברגעים האלה אין שום אלוהים.

חטאנו בתאווה ואף יום כיפור לא יוכל לכפר לנו על זה.