יהלומים סיגריות ומציאות

כל אחד מושפע בצורה כלשהי מהחברה שלנו, לצערי אני אחת מהם.

עד כמה שאני אנסה להדחיק את זה לא יעלם, זה כמו לנסות לשחות נגד הזרם.

אני מתסכלת במראה ואני לא אוהבת את מה שאני רואה.

פעם כשהייתי מסתכלת על הרצפה הייתי רואה את הבהונות של הרגליים שלי עכשיו אני רואה רק את הכרס העגולה שלי.

וכשאני יורדת במשקל בצורה משמעותית אנשים לא מבינים איך אני עושה את זה, כי אני בנאדם עצלן. מאוד.

אני לא מדברת על להקיא או משהו, אני לא אוהבת את התחושה, אבל אני בקושי אוכלת..

ולפעמים אני מרשה לעצמי ארוחות נורמליות.

וואו אני מרגישה ממש צומי עכשיו.

-הנערה בצעיף הבורדו

אנחנו כולנו נמצאים תחת אותו פס ייצור.

פס ייצור ששוטף לכולנו [לפחות לרובנו] את המוח בצורה שווה.

כאילו אנחנו צריכים לענות על כל מיני בקשות של איך שאנחנו נראים?

המשקל, הגובה, השיער, הכל צריך להיות מושלם, כי אם לא? אנחנו נהיה מושפלים ולא נהיה חלק מהחבר'ה ה"קולים".

כמובן שכל אחד רואה את זה בצורה שונה, וכל אחד בסופו של דבר מחליט מה לעשות עם עצמו, אם לרדת במשקל או לעשות תספורת חדשה. אבל לרוב האנשים האלה יש את אותה בחירה.

המותגים.. זה אחד בין הדברים העיקריים אצלנו, נותנים לכל אחד ביקורת לפי נעלי הגוצ'י שלו או מכנסי הלי קופר, גם אם זה הדבר הכי לא איכותי ביקום, המחיר זה מה שקובע. כמעט כמו אצל בני אדם רק אצלנו זה "המראה החיצוני, זה מה שקובע".

וחבל שככה, כי אני מכירה אנשים מדהימים שגם נפלו לפח הזה שנקרא 'חברה', בהתחלה לא היה אכפת להם ממה שאנשים חושבים עליהם או אי שהם נראים, ואז פוף משום מקום התחילו גם לשפוט אנשים אחרים והתחילו לנסות להיות חלק מהאנשים האלה, שהם לא ולא משנה כמה הם ינסו תמיד בתוך תוכם הם לא יהיו מרוצים ממקומם.

היקום שלנו הוא כמו מפעל ענקי לבובות, כולם נראים אותו דבר. בגלל הבגדים, דרך הדיבור, כל הניתוחים שגורמים לאנשים להיראות כאילו הם עשויים משעווה. וכשאני רואה את זה מהצד, זה מעציב אותי בקצת, כי כשאנחנו נולדים אולי כולנו דומים כי אנחנו תינוקות אבל יש לנו דרך בחירה, אנחנו יכולים לגדול להיות משהו אחד ויכולים לגדול להיות משהו אחר.

אנשים צריכים להעריך את מה שיש להם ולא להתבכיין על מה שאין להם, כי אם הם רק מתלוננים ומקטרים יקחו להם גם את מה שיש להם, ואז לא יהיה להם כלום.

אל תשתנו בשביל אף אחד, אתם יפים כמו שאתם!

-הנערה בצעיף הבורדו