עוד פעם אתה מוצא על מה לכעוס עליי.
אני לא רוצה לשלוח לך הפעם הודעה.
בעיקר כי ההודעה האחרונה ששלחת היתה "צביעות משהו", ואני לא רוצה לראות את זה.
כי שוב אני הצבועה, המסריחה, הכלבה, החרא חברה.
לא יודעת להיות חברה.
ואם אני אשלח לך הודעה, אני אשאל מה קורה.
ואז אתה בהתחלה תענה לי באדישות, אם בכלל.
יותר מאוחר תתחיל להגיד כמה שאני חרא חברה, או שאני מתעלמת ממך,
או לא מתחשבת, או לא יודעת כבר מה עוד תגיד.
אני אתחיל להרגיש שאתה דוחק אותי לפינה, תנסה לראות מתי אין לי תשובה.
תגרום לי להרגיש שאני הכי חרא בעולם, ואני הכי לא מתחשבת.
למרות שכשמשקיעים קצת מחשבה, אני מצליחה למצוא גם את הרגעים שאתה היית ככה.
אבל ידעתי שאני לא צריכה לכעוס על זה, כי זה מיותר.
אני אף פעם לא כועסת עליך. כי אני לא מסתכלת עליך בזכוכית מגדלת למצוא בך פגמים,
וישר להפוך בגלל זה את העולם.
ואתה כן.
אתה בודק כל צעד וצעד, כל מילה ואות. כל משפט והברה.
בודק איפה אני טועה, ואיפה אני עושה שגיאה. כדי שברגע שכן, תוכל ללחוץ על הבאזר.
כאילו אתה ממש רוצה לא להיות חבר שלי, ומחפש תירוץ לזה.
ואני שונאת שכל פעם שיש בנינו יחסים טובים, אני מרגישה כאילו אני הולכת על קוצים.
אני צריכה להיות כל כך זהירה כדי שלא יקרה כלום.
וזה לא עובד ככה. לא במערכת יחסים בין חברים.
למה לעזאזל אני לא מרגישה בנוח להגיד ולעשות כל מה שאני רוצה,
בלי שיהיה לך מה להגיד על זה, או שאני ארגיש שבכל רגע תחליט שלא תדבר איתי יותר?
אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות.
כנראה שאין באמת מה לעשות יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גַ'סְפֶר