כתבתי כאן טריגר שלם, פוסט שלם, ומחקתי אותו.

אני לא נכנעת, אני לא אכנס להפרעה הזאת אפילו. אני אכלתי היום אלף קלוריות. אני לא אכנס לאשפוזים, אני לא אקבל פתור נפשי מצה''ל, אני לא אחווה נשירות שיער ואני לא אבכה על כמה שאני שמנה כל היום וכל הלילה. זו לא אני.

אתן יודעות מה? אני פשוט לחוצה. אני התחלתי שיטה חדשה, עם יומן מסודר ושקילות פעם בשבוע. אני כל כך השמנתי בשבועיים האחרונים (נחשו מה? שברו לי את הלב. פעמיים.) כי לא עשיתי ספורט וטחנתי ככה שבשבת הקודמת, בבוקר, שקלתי 75.1. אתן מבינות? התחלתי את זה באפריל, ואפילו אז שקלתי שני קילו פחות. לא שלא הורדתי, העלתי.

אני מרגישה שאני נכשלת. כל מי שרצתה את זה עד עכשיו, הצליחה. אפילו בקילו, אבל הצליחה. מה אני הצלחתי? לאכול חסה. וגם זה  לא כל יום.

אני אכזבה לעצמי. אז אני לחוצה כי אני רוצה לראות שאולי יש בי משהו, אולי יש בי כוח רצון ואולי יש תקווה לחלום האדיוטי הזה של להיות במשקל תקין - ואז במשקל ממוצע. אפילו לא רציתי רווח בין הרגליים, רק להיות ממוצעת. להיכנס למועדון ולא להבין שרק לאנשים במראה מאוד מסויים יש נטייה להתחיל איתי. מכוערים, אני מתכוונת למכוערים. כי מכוערים יתחילו עם שמנות, לא?

בנות יותר סלחניות בקטע הזה, אבל עדיין. אני די בטוחה שהיה לי יותר קל אם יכולתי פשוט לשבת על אנשים בלי למעוך אותם.

סקסית? כן. אבל נמאס לי מסקסית. החיים שלי לא סובבים סביב סקס, הם סובבים סביב אנשים שמדברים איתי וחברים שלי. והרבה יותר קשה לרכוש חברים כשהרושם הראשוני שאת עושה הוא ''שמנמנה...'' או ''סקסית''.

ברצינות, זה ממש קשה.

אז אני לחוצה, ואני לא רוצה לישון כי אז יבוא מחר, ואיתו העליה על המשקל ואיתה התוצאות. אפילו טחנתי אגוזים מרוב לחץ, שזה באמת מפגר. אני אעשה את כפיפות הבטן שלי עכשיו כדי להוריד לפחות... לא יודעת, חמישים קלוריות מזה.

יאללה, בהצלחה לכולנו.