Nowhere to be found

בזמן האחרון אני מרגישה כמו המנות העלובות האלו במקס ברנר, ה"טעימות" שזה שליכטה שנשארה מכל מיני מנות אחרות על צלחת אחת. 

כשהייתי צעירה הייתה לי רשימה של הרס עצמי, אבל בסוף הבנתי שיש לי אפס סבלנות להנות/לסבול מכל סעיף. שאין שום דבר מיוחד באנשים מהאינטרנט, שלצאת עם בחורה או עם בחור זה באמת, אבל באמת לא משנה.

שלאף אחד חוץ ממך לא אכפת מההפרעות הנפשיות שלך אם הן לא כוללות תיאורים גרפיים של זיונים וחתיכת ורידים בסמטה חשוכה בתל אביב, הפרעות אכילה רק יגרמו לחרטה על כל הקינוחים שפספסתי והרזון הזה משעמם שאפילו להקיא מאבד את האפיל.

שצלקות הן דבר יפייפה ושהיום אפשר ללכת לחנות הקעקועים לעצב אותן באיזה צילוק אופנתי, שסמים קלים משאירים טעם רע בפה (וריח עוד יותר) ושסמים קשים לא מעניינים יותר מאשר הנזק הבלתי הפיך שהם עושים לנוירונים.

אפילו סדרות מתדרדרות, והספרים הטובים בשלב מסוים נגמרים.

אולי הבעיה היא שאין משהו מעניין מספיק להתמכר אליו.