אני חייבת לפרוק הכל..אז אני מקווה שאף אחד לא באמת יתעניין ויקרא את החרא שאני הולכת לשפוך פה.
אני קצת כועסת,קצת הרבה..מאז שהגעתי לעולם המזורגג הזה שום דבר לא באמת הסתדר,ההורים שלי התגרשו כשההיתי רק בת שש..
אחריי שנה ניכנס גבר חדש לבית,אחד שלא היסתדרתי איתו,פחדתי ממנו..והוא בכל כוחו ניסה למצוא את אהבתי ולתת לי מעבר למה שאי פעם היה לי.
בתור ילדה קטנה ואנוכית ההיתי אומרת לו "תלך,אתה לא תחליף את אבא שלי לעולם" והוא היה נעלב אך שותק ולא עונה..הוא ידע שאני צודקת,
והוא בכלל לא ניסה להחליף אותו,הוא רק רצה לתת לי חיים טובים יותר,לי ולאמא שלי.
שנה אחריי הגיח לעולם יצור קטן שנקרא אחי..רק כשההיתי בת שמונה,אמא והבן זוג שלה עבדו קשה כי לצערנו החיים האלה תלויים יותר מדי בכסף.
שנאתי את זה,כי הפכתי לאחות גדולה ואחראית..אני זוכרת שהשכנה הייתה אומרת שאני אמא קטנה בשבילו,שנאתי אותה על זה.
כי יש לנו אמא,שפשוט נעלמה קצת כי לא יכלה לתת הרבה...
מאוחר יותר הגיע גם אחותי הקטנה,בערך כשההיתי בת 12..כבר ההיתי מיומנת בלהחליף חיתולים,בלהאכיל מבקבוק,בלהיות אמא קטנה כמו שקראה לי השכנה.
אבל בשלב הזה אני כבר לא ההיתי ילדה,כבר ממש ההיתי לאישה..כבר הספקתי לעבור דבר או שניים,עברתי 11 ואני זוכרת כלכך טוב כמה הבן זוג של אמא שלי
שלא ידע כלל שזה היה אונס וחשב שרק נרדפתי על ידי שני ערבים,איבד את עשתונותיו..וקילל את עצמו שזה קרה,הוא הרגיש אשם.
לא דיברתי על זה,לא פתחתי את זה..לא הספקתי,בגיל 13 כבר התאשפזתי בפעם הראשונה כשניכנסתי לתוך הפרעות אכילה.
גם אז הוא קילל את עצמו,שלא היה מספיק ערני כלפיי,שאולי לא קיבלתי מספיק צומת לב ממנו...
בסוף אותו אישפוז הכרתי בחור,גדול ממני בשנתיים,שהיה ניראה לעת התחלה כבחור טוב,שאיתו נהלתי מערכת יחסים המשך שנה ושבעה חודשים,
אני לא אפרט יותר משצריך אך אחריי שמלאו שלושה חודשים להיותנו זוג התחיל עוד סיוט,הוא אנס אותי,הכה אותי,הכריח אותי לעשות דברים שלא ברצוני.
ושוב בתור אישה,שתקתי.
כשהיה בחו"ל הבנתי שאני בהריון..ממנו.
סיפרתי לו,וכשדיבר איתי בסקייפ צעק עליי שהכל שקר.
כבר לא היה לי אכפת,ההיתי צריכה להתמודד עם זה,אז סיפרתי לאמא.
עברתי הכל,הפלה,שהסתבכה..כניראה בגלל המצב הגופני בעקבות הפרעות האכילה שלי,העובר המת נישאר בגופי מה שגרם לי לעבור טיפול מיוחד להוצאתו.
וכל זה בתמיכה של אמא בלד,כשבן הזוג שלה לא מודע כלל..כמובן שבעבור השנים..נהיינו חברים טובים,היום אני אומרת שהוא אבא שלי יותר מהביולוגי.
הוא תמיד ייעץ לי,תמך,עזר..הוא עשה כל שיכל למעני.
אני והחלאה שיצאתי איתה..ניפרדנו,גיליתי שהיה בחו"ל ובגד..לא היה לי אכפת,נפגעתי,כן.
אך כבר כלכך לא רציתי בקשר הזה שפשוט שיחררתי,לא הרבה אחריי הכרתי מישהו,עולם אחר,סיפור אחר,הוא כיבד אותי,אהב,הוא אף פעם לא עשה איתי דבר בכוח.
ורק אז הבנתי שיש גם מערכות יחסים טובות,אם הבנה,ואהבה הדדית.
היום נשאלתי מה האהבה הכי גדולה שהייתה לי,ולמרות שיצאנו רק שבעה חודשים עניתי שהוא.בלי לחשוב פעמיים.
יצאנו שבעה חודשים מלאים בעליות וירידות..חלק נפשי לא יציב,הבריאות שלי בריצפה..אבל דבר לא הפריע לנו,אהבה זו אהבה.
דברים הסתבכו,ניפגעתי,ובטח גם הוא אבל החלטתי לסיים את הקשר שהיה לנו,בדיוק ביום חמישי שעבר..
הוא לא חלאה,הוא לא מניאק..הוא רחוק מהתיאורים האלו.
הוא באמת בן אדם שההיתי מאחלת לכל אחת אחרת,כניראה שרק לא לי.
אני קנאית נורא,שזה משהו שהיה קשה לו לקבל..וגם לי.
ואז ניפרדו דרכנו,יום חמישי שעבר.
בשישי יום למחרת,יצאתי..הורדתי ראש..חייכתי,ההיתי בסדר.
ואז אמא התקשרה "אבא נידרס,הוא נלקח לרמב"ם"
ההיתי בשוק..אבל אופטימית,בטח משהו קל..אולי שבר יד..
לא,מאז שישי שעבר,הוא בטיפול נימרץ,מונשם,ללא הכרה,שבר בגולגולת,דימום מוחי ובצקת במוח.
המצב מוגדר קשה.
זה מסוג הדברים ששומעים עליהם ואתה מאמין שלעולם לא יקרו לך.
לי זה קרה,כמו חצי מהדברים בחיים שלי..ששמעתי עליהם והאמנתי שלא יקרו לי.
אני עוזבת את זה שלפני כל הבלאגן הודעתי מפי הגיניקולוג,שילדים לא אביא,ואעבור ניתוח בקרוב.
אני עוזבת את זה שבין כל הבלאגן בן דוד שלי,התחיל להתריד אותי,לשלוח ידיים..אני גם ככה חרדה פחד למגע.
אני עוזבת את הפרידה הקשה מבן הזוג..הכל מתרכז עכשיו באבא..
אני מרגישה אשמה..לא הספקתי לשבת איתו באותו היום,לא הספקתי לתת לו נשיקה לפני שיצאתי,ואף פעם לא התנצלתי על זה שגירשתי אותו ואמרתי שלא יחליף את אבא שלי..כי הוא לא.הוא לא יחליף,הוא היה יותר מזה,הוא האבא הכי טוב שיכולתי לאחל לעצמי.
הוא קיבל אותי בדיוק כמו את ילדיו,ולעיתים אף קיבלתי ממנו יותר יחס כי הוא ידע שאני זקוקה לזה.
אני אף פעם לא אביט יותר לאחור,אני אפסיק להילחם באוכל,בעצמי.
כי יש אנשים שלא מחפשים צרות וזה נופל עליהם,ואני רק מביאה את זה על עצמי.
הכוח שלי איתו עכשיו,עם אמא,עם אחיי..אני הולכת להיות הכי חזקה שההיתי אי פעם.
והינה עוד לקח ש הוא לימד אותי,אפילו לא בכוונה..הערכה לחיים שניתנו לי.
כי לא כל אחד זוכה.
אלוהים,רק תן בי כוח..להחזיק מעמד,רק עוד קצת..עד שיתאושש,עד שיחזור,עד שאפסיק להיות אמא קטנה ואחזור להיות הבת הבכורה,האחות הגדולה,רק הפעם מלאת כוחות ואהבה לעולם ולחיים..עם ניצול של כל רגע ושנייה,ברגע שיחזור אני אמחק מעצמי את כל ריגשות האשם,אני אתנצל..אספר לו הכל.
כי הוא החבר הכי טוב שלי,הרבה מעבר לאבא..!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
