"את לא חושבת שכל ההתעסקות הזו היא שיטחית? את משדרת המון עומק..."
שיטחית? אם ההתעסקות הזו הייתה שיטחית, לא היה מוצרך טיפול כל כך עמוק ומייגע!
ללמוד פסיכולוגיה, לקרוא על הפרעות אכילה- כל אחד יכול בקלות ואפילו שלא במתכוון
אבל אתה לעולם לא תבין.
כי להבין
יכול רק מי שעבר והיה באותו המצב שלי.
שונאת את הדאוין ואת התדמית הזו של הפסיכולוג, המקשיב, היודע, המבין, האכפתי, המייעץ
"את כל הזמן עסוקה בלהתמקח איתי"
אני מצטערת שאני לא מקבלת עובדות ומוסכמות כשלעצמן,
מצטערת שאני לא עוד כבשה בעדר
מצטערת שאני משתוקקת להסברים
מצטערת שאני מנסה להבין
באמת
להבין
אז כשאני מתמקחת, אני תמיד מסבירה את עצמי וטוענת כנגד מה שנטען לפניי
וזאת כדי שתוכל בדרך זו או אחרת לשכנע אותי
שאתה מבין.
ותשובה כזאת,
היא לא אחרת מבריחה מנסיון להבין.
"את צריכה לתת לי קרדיט על זה שלא סיפרתי להורים שלך"
לתת לך קרדיט?!
אני קפדנית בנוגע לנושא הזה, יתר על המידה
לפני ששפכתי את שעל ליבי בפנייך, ווידאתי איתך שהמידע מסווג ושלעולם הוא לא יצא מהחדר.
מילאת את התפקיד שלך, אתה לוקח כסף על זה.
קרדיט?
על מה?
"איך את רוצה שהמצב ישתנה אם את לא מסכימה לאף הליך שאני מציע?"
אני לא רוצה לעבור טיפול משפחתי
לא רוצה להחשף בפניהים, טוב לי ככה.
"לא טוב לך, אני רואה. אפילו כשאני מציע שאפגש אתם בלעדייך את דוחה את הרעיון חיש ומיד!"
אני לא מסוג האנשים הששים לאור העובדה שמידע בעבורם טועם את אוויר החוץ ומקפץ לו מקופסה לקופסה המוסווית מאחורי מצח של כל נש בעולם באשר הוא. כשאני מדברת עם האנשים האלו, ארגיש קורטוב של אי נוחות מחרידה היות ואיני יודעת מה הם יודעים עליי וכיצד הם שופטים אותי. כי הם שופטים אותי.
זה ברור לי.
זה ברור לך.
זה ברור.
ותו לא.
"אז מה את מציעה שנעשה בשבוע הבא? את מעדיפה שאפגוש את ההורים מבלי להזכיר את שנאמר בחדר, לבקשתך?"
לא, הבהרתי את הנקודה הזו כמה וכמה פעמים בעבר. כנראה שניסיונותי לא נחלו הצלחה משובחה.
"אז שבוע הבא כרגיל, אנחנו ניפגש כאן באותה השעה, נכון?"
"אני חושבת שזה לא נחוץ, אני מעדיפה שלא. במיוחד מפני שהסגרת את עצמך והארת צל שונה על הסוגייה הלעוסה והלא מעוכלת."
"אז למה את לא אומרת שאת לא רוצה להיפגש יותר?"
"אני חושבת שזו דרך נעימה יותר להעביר את המסר מבלי לפגוע"
"אני לא נפגע"
"אני לא רוצה שניפגש יותר"
"טוב"
הוא פותח את הדלת תוך שמבטו שמוט לעבר הצלקת על שטיח הקיר הבהיר מרוב כניסות ויציאות
אני יוצאת, בפעם הראשונה אני המובילה במסדרון
הוא הולך אחרי
תוך כדי ההליכה, חשבתי לעצמי- איזו מין סגירת מעגל משונה, הוא רואה אותי הולכת ואני עצמאית. מסתדרת לבדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לימונים.