ככה לא בונים חופה

"ככה לא בונים חופה". היכרות קצרה. תהיה על דרכו של עולם הרווקים. קמצוץ סטטיסטיקה. תל אביב. אהבה. יחסים. זוגיות. שינוי כיוון. שאלה פתוחה. זהו תקציר קטע הפתיחה של הבלוג. 10 דק' קריאה למיטבי קרוא, 15 דק' לעיניים עצלות. תהנו. 

את הספר "ככה לא בונים חופה" של הסופר טל בניה, קראתי לפני שנים, הייתי חייל, לוחם. בין מארב לסיור, או סתם עוד שמירה, בעיקר בשבת, אתה מוצא זמן לשבת ולקרוא. תולעת ספרים שכזאת. באותם ימים לא תיארתי לעצמי ששנים מאוחר יותר הסיפור הזה יהפוך להיות רלוונטי כלכך.

מאז הספקתי לחוות קשר ארוך ורציני, וגם כמה, איך לומר, קצת פחות. לא אחרה לבוא השקעה של זמן יקר במקצה שיפורים, כי מה לעשות, בתיכון במקום ללמוד בילינו בצופים.

טיול אחרי צבא, בגפי, חצי שנה קופץ מחבר לחבר, מחבורה אחת למשניה.. הייתה הרגשה כאילו כל מי שאתה מכיר ירד מהארץ.  

והמסלול ממשיך, עוזב את קן ההורים התל אביבי לטובת דירת שותפים בירושלים עיר הקודש,

התחלה של לימודים, מקצוע חופשי מבוקש ובאוניברסיטה יוקרתית. לא רע.

אז מה היה לנו

צבר.צופיפניק.לוחם.סטודנט.עובד.ירושלמי.תל אביבי.וגם נראה די טוב למען האמת!

וזה לא מספיק.

כולנו מכירים את פעמון גאוס, ולחלקנו יש מערכת יחסית מורכבת איתו. ההרגשה הזאת אחרי שאומרים לכם שאתם מטיילים איפשהו בצדו הימני של הפעמון, ולעיתים העקומה אף מתחילה לסגור עליכם.

כשלעצמה ההרגשה לא רעה בכלל. בואו נודה בזה שמעטים יתנגדו לטפיחה קלה על האגו. וזה קורה כמה פעמים במהלך החיים, ביסודי (מבחני המחוננים), בתיכון, בצבא (הקב"א הדפ"ר והמיונים היוקרתיים), במרכזי הערכה ובמבחנים הפסיכוטכניים בקבלה לעבודה בחברות השונות, כולם יעידו על כך שאתם אכן משוטטים איפשהו מעל הממוצע. 

                                               
                                            
לא מספיק אמרנו. 

והדואליות הזו הולכת ונמשכת, מצד אחד קורות חיינו ידועים, ומצד שני תחושה צורבת של הצלחה חלקית מידי. 

החלטתי לכתוב את הבלוג הזה אחרי לבטים רבים, אבל יש לי מין תחושה כזאת שהרבה מאיתנו חיים באותו לופ, באותם הקשיים, גם אם קשה להם להודות, והם לא רואים את המצב. והסיכוי שאולי המילים האלה שיוצאות מבין האצבעות המשוטטות על המקלדת יעניינו ולו קורא או קוראת בודדים שכנעו אותי ללכת על זה.

אז כולנו חושבים על אהבה, על משפחה, על העתיד שלנו.

ובכל ערב פנוי טיפוסי אתה מוצא את עצמך בעוד מסיבה, בעוד פאב, בעוד מקום של הרואים והנראים של תל אביב. פתאום אתה רואה אותה, היא מוצאת חן בעיניך, אתה מחפש גישה, אתה מחפש את הגשר. כל דבר משותף שיש לך איתה יהווה גשר, החל מחבר משותף, דרך מוסד הלימודים ועד צבע החולצה של שניכם. בהנחה שה"גשר" נמצא ואתה לא נראה לה כמו E.T., אתה תתחיל להוציא את מלאכת האלתור במלוא הדרה. שיחה על כלום בד"כ, כי שאלות על החיים ייראו קצת כבדות על בר רועש, עבודה תחת לחץ סביר מביאה תוצאות טובות. כך אני סובר. יש לך 5 שניות לעניין אותה אחרת היא כבר עמוק באייפון.

והרוטינה הזאת תחזור על עצמה שוב ושוב. לפעמים אתה תקפא במקום ובכלל לא תיגש אליה, לפעמים היא תיתן לך את מספר הטלפון שלה, לפעמים היא תנפנף אותך בטענה שיש לה חבר, לפעמים כשכבר תתקשר אליה היא הספיקה לחשוב על זה שזה לא מתאים, והיתה כימיה טובה כי היא הייתה בדיוק שיכורה.

מזל שהמרצה לסטטיסטיקה לימד אותנו על החוק החלש של המספרים הגדולים - ובעברית - ככל שתנסה יותר כך גדל הסיכוי שלך להצליח.

והאמת, השיטה לא ממש הוכיחה את עצמה. מניסיוני זה לא מחזיק מחוץ למלבן ;)

אז שיניתי פאזה.

דרך חברים, ידידות, בלימודים, בעבודה. איפה לא. יורה מהמותן. את הקשר הרציני הארוך שלי הכרתי דרך חברים משותפים אז אני נוטה לחשוב ששם זה טמון.

אבל מה, למי מהחברים והחברות שלך יש באמת זמן לחשוב על בחורה בשבילך? בלימודים כולן כבר ידידות שלך ואתה חזק ב Friends Zone. כנ"ל בעבודה. בעיה.

לרובנו יש הרבה מה להציע, אבל אולי אנחנו לא יודעים איך?

אז איך, לכל ההשדים והרוחות, למרות הנתונים היבשים הלא רעים, אנחנו לא מצליחים להגיע למשהו יציב?! 

אומרים שגם הברירה הטבעית עובדת עלינו שעות נוספות. הנקבות יבחרו כבני זוג את אלה שיבטיחו להן הישרדות ורבייה וכך מושבחים הצאצאים, ולכן סטטיסטית סכוייהם של הנמצאים בצידו הימני של הפעמון אכן עולים, אך סטטיסטיקה לחוד ומציאות לחוד.

בקיצור, הבנייה נקלעה לקשיים מבניים עד לפעם הבאה.