ככה לא בונים חופה

שינוי פאזה. יורה מהמותן, אבל בצרורות. אין מטרה ברורה. בעצם יש, או שמא אני מחפש שהקליעים יפגעו ואז אצור את המטרה סביבם? התיאוריה הזאת היא האנטיתזה שלי. מוציא את הכלים הכבדים. ידידים. ידידות. מה שבא, סבבה!

אני יכול לדבר בשמי, בשם רוב חבריי, ואני בטוח שגם בשם חלק גדול מהקוראים. אנחנו יודעים למכור. ומה שאנחנו יודעים למכור הכי טוב זה מה שאנחנו מאמינים בו. כשניסיתי לעבוד בעגלות בארה"ב התבקשתי למכור למלכי, אדוני ושליטי הצרכנות הקפיטליסטית, האמריקאים. היה נדמה כאילו הם קונים הכל, ושזה כלכך קל. לא האמנתי במוצר, ולמרות שניסיתי לא הצלחתי למכור. אז מה הנקודה את בטח שואלים את עצמכם? 

הנקודה היא שהמוצר או הישות בה אתם הכי מאמינים, לא עוררין וללא ספקות, מאמינים שהיא דבר מצוין כשלעצמה, ושום דבר לא יכול להניא אתכם מהמחשבה הזאת, והידיעה הזאת מנחה אתכם כל עוד אתם שועטים קדימה בחייכם, ואתם מתקדמים, כל אחד בקצב הייחודי ובמנעד המאפיין אותו. והישות הזאת, הדבר עליו אני מדבר הוא, ניחשתם נכון, אתם עצמכם.

אנחנו מכירים ביכולות שלנו, בחוזקות ובחולשות, והיכולת המדהימה למכור את מה שיש לכל אחד מאיתנו להציע בצורה אופטימלית, אידיאלית, פנומנלית, שייכת לנו בלבד. לכל אחד ואחת מאיתנו. אז מה העניין בעצם?

שינוי פאזה, שלי, זה העניין. אמנם לא הפסקתי להתחיל עם בנות. אני עדיין שם. מחכה ליום בו אסתכל על עצמי במראה ואומר בפרצוף מאשים:"טעית!". אני פרפקציוניסט, מודה. אבל לשם שינוי הפעם רוצה לטעות. מה שאני אומר בעצם, שאת מרכז הכובד של הניסיונות שלי העברתי למכרים, ידידים וידידות. הכרזתי בריש גלי, אני מחפש.  אבל דא עקא, אף אחד לא יכול למכור אותי כמוני. ולמי יש זמן וכח לזה?! זה מתחיל (ובד"כ נגמר) בזה שהידידה שלך זורקת שכל החברות שלה תפוסות, ועוד אחת כזאת, ועוד אחת. והחברים שלך? תן להם רק לעשות צחוקים כל היום ולהגיד שהבנות שהם מכירים לא בשבילך (לא תזרוק עצם לחבר ?!). האם גם כאן טעות בידי? וזאת לא הדרך?

אובד עצות. שוב בעיה. מרגיש כמו רדיקל חופשי ובודד איפשהו על כנפי הפעמון, (גאוס זוכרים?) כבר לא יודע אם לכנף ימין או שמא שמאל?

ואתם יודעים מה, אני מרגיש בתוך סוג של לולאה אינסופית, מצד אחד החיפוש הזה, אחר משהו יציב עם משמעות ועתיד, ומצד שני קיים פחד תהומי להכנס למשהו רק כי זה מה שיש. ולגלות לפעמים מאוחר מידי שמיהרנו, שהיינו פזיזים שלקחנו את הראשונה שאמרה כן. אז מה עושים?

כן, עוד שאלה.

בררנות. וכשנכנסת לתמונה הבררנות, שאלות נזרקות לאוויר בזו אחר זו. אני יודע, אף אחד לא מושלם. אבל בכל זאת. אז אחרי דין ודברים ביני לבין עצמי אמרתי לא עוד! במקורותינו אמר הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". אז החלטתי שלא אפסול לפני שאפגוש, אחוש, אראה בעצמי. הרי סיכמנו שהאדם הוא המוכר הטוב ביותר של עצמו.

ואז זה מגיע, הפוך על הפוך, אתם יושבים בפאב, חבר שלך לידך, עם חברה שלו וחברות שלה ועוד חברים שלך (כמו שאתה אוהב, היכרות דרך חברים לא?). החברות שלה מאד לבביות, נחמדות. וזה קל, זה מוגש לך כמו על מגש של כסף, ה"גשר" קיים, סתם ככה כנראה שלעולם לא היית מתחיל איתן, אבל עכשיו, מה אכפת לך לצחצח קצת חרבות. ואתה מוכר, ואתה עושה רושם, אין ספק בכלל. בסוף לוקח את המספר. כמו שתיאתם לעצמכם היא לא נראית משהו והפכת לבדיחה של החבר'ה, אבל לך לא אכפת. כי מה ישאר מהמראה החיצוני עוד 20 שנה? התפשרת, אתה אומנם מכיר אותה רק שעתיים אבל אתה כבר התפשרת.למחרת, או מקסימום ביומיים שאחרי יגיעו משחקי SMS, איך לא, כמו שאני מתעב ובחורות אוהבות. ובסוף, היא זאת שגומרת איתך. אז ספר לי איך המרגש חבר?!

אני אלך להטביע את יגוני במצה עם נוטלה, ואסיים בנקודה למחשבה.

חג שמח!!!!

מתוך ספרו של דניאל כהנמן "לחשוב מהר לחשוב לאט"- כתבה שהתפרסמה בכלכליסט ב28/3/13-(שווה קריאה)

כדור ומחבט עולים יחד דולר ועשרה סנט. המחבט עולה דולר אחד יותר מהכדור. כמה עולה הכדור?

רמז: המחשבה הראשונה שלכם היתה שגויה. אם דבקתם בה, זאת הסיבה העיקרית לרוב השגיאות והחרטות של חייכם.

האם האינטואציה האנושית בוגדת בנו? האם מה שאני מרגיש כנכון לי אינטואיטיבית לא בהכרח נכון לי הגיונית, רציונאלית?