הרבה זמן לא כתבתי, מספר חודשים. הרבה סיבות היו לכך, לימודים, הקמת חברה קטנה, עבודה רצינית חדשה. עומס.
עכשיו אני כאן, הרגשתי צורך עז לכתוב לעצמי בעיקר, אבל גם לכם.
אז בזמן הזה שלא הייתי כאן, בערך מחודש אפריל, עבר עליי הרבה, יצאתי המון, טעמתי מכמה וכמה סוגים, ניסיתי לחוות כמה שיותר, אבל... לא הצלחתי למצוא את שאהבה נפשי, גם עכשיו. אז בתור אקט תגובה ואחרי 8 מע' יחסית קצרצרות שנמשכו החל מדייט בודד ועד חודש התקשרות, החלטתי להתנזר... אם נקביל לכך את העולם האקדמי, הדבר דומה למצב בו אתה מנסה לפתור תרגיל מאד קשה וארוך, ללא הצלחה. הרבה פעמים הפתרון הכי מוצלח ולא טריוויאלי הוא לעזוב הכל וללכת לאכול גלידה, פשוט כך. וניסיתי.
הניסיון צלח בצורה חלקית, אף פעם לא הצלחתי להתנזר באמת. אני בחור כזה, זוגי כזה. קבלו ביטול על התנזרות.
כבר חצי שנה שאני מנסה ליישם, הרבה מזה בזכותכם, בתגובות לפוסטים הקודמים ביקשתם שאחזור עם תובנות, אז הנה.
הדרכים להשגת מבוקשי היו רבות ומגוונות.
כולם אמרו שדרך חברים זו השיטה הטובה ביותר...אז הפלא ופלא כל החברות של הידידות שלי, תפוסות.
ואז ידידה שלי הציעה לי להרשם לאיזה אתר, היא אומרת ששם החבר'ה איכותיים, התבדיתי.
בלימודים, בעבודה, טוב אני חושב שרוב האפשרויות מוצו והגיע הזמן להרחיב את מעגל החברים הגם ככה רחב שלי.
אם אתחיל לספר על כל מערכת יחסים, יוקדש לה לפחות פוסט שלם כי כל בחורה היא באמת עולם ומלואו. וזאת לא כוונת המשורר.
לא יודע אם הזכרתי או לא, אבל הייתה לי מע' יחסים ארוכה. 3 שנים, אהבה גדולה.
מאז שהיא הסתיימה חייתי במין הכחשה שזה מזמן מאחורי ואני עברתי את זה, ואפילו בקלות.
לאחורנה התחוור לי שאני חושב עליה המון... התחלתי להודות בזה שאני עדיין תקוע עליה. שוב בדיה. אני תקוע על ההרגלים שאני כלכך רוצה בחזרה.
לפני שבוע וחצי נפל דבר. זה הולך ככה:
הכרתי מישהי בגיל 15, הפכנו להיות זוג בגיל 18.
התגייסתי לצבא, נפרדנו אחרי 3 חודשי חברות. בכי גדול.
הבאה אחריה הייתה האקסית המדוברת משלוש שורות למעלה, 3 שנים, נפרדנו.
פגשתי שוב את אותה עלמה מנעוריי. היא יפהיפייה.
קורס פסיכומטרי. שוב הזדמנות, אבל אני לא הייתי מוכן, כי "הרגע יצאתי מקשר של 3 שנים".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
