ככה לא בונים חופה

Online Dating, בואו נדבר על זה.

אז לפני זמן מה, ידידה טובה שלי שאני נורא אוהב, הציעה לי להרשם לאתר היכרויות מאד ספיציפי. היא טענה שמסתובבות שם בחורות איכותיות. 

ואני, תמיד הייתי אנטי. אף פעם לא האמנתי, אם עקבתם אחרי אתם בטח יודעים שאני מאמין שדברים טובים לא באים בקלות. והיכרות אינטרנטית היא כלכך זמינה וקלה עד כדי חוסר אמון. 

השתכנעתי. נרשמתי. 

ואכן, היו שם בחורות נהדרות לעייפה, יפות, חייכניות, עם נתונים מרשימים ובעיקר, מחפשות אהבה. הופתעתי. 

מטבעי אני סקפטי בנוגע לדברים כאלה. כמו שכבר אמרתי, אני יודע שאין ארוחות חינם, ואת הכל צריך להרוויח בדם יזע ודמעות. וכאן? פשוט וקל- שלח הודעה!

אז שלחתי, הודעה ועוד הודעה ועוד אחת. לא לפני שהעליתי את הטובות שבתמונות.

אמנם, אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל כשאין מי שיעיד עליך בסביבה אמר הלל הזקן - "אם אין אני לי מי לי" - אז כתבתי על עצמי כמה מילים. 

וכך התחיל המסע שלי בעולם ה-Online Dating, שיחה עם אחת, ועוד שיחה עם אחרת. היו שקטעו שיחה קולחת ואחרות שמושכות שיחה חסרת תוכן.

להפתעתי, שוב, אפילו כמה דייטים יצאו מזה. לא האמנתי. 

בחורות איכותיות, ברובן. ועם היחידה שסרבה לי רציתי להמשיך הלאה. כמה מפתיע. 

ועכשיו אני מגיע לנקודה, האם זה מה שארצה לספר לילדיי בבוא העת? שהכרתי את אמא שלהם באתר אינטרנט? ולמה לעזאזל אני חושב שזה לא בסדר? אולי כי אני רוצה שזה יקרה יום אחד בתור לקפיטריה באוניברסיטה או בקפה של הבוקר במטבחון במשרד?

אני יכול לומר, בצער רב, שכל דייט שיצאתי אליו היה יכול להיות פי כמה וכמה יותר מוצלח אם ההיכרות הייתה בדרך שונה, ולא אינטרנטית. הגעתי עם דעות קדומות. סטיגמות.

האם קשה לי לקבל את הלגיטימיות של העניין.

אני אגיד לכם. 

מהצד הרציונאלי, שני צדדים שרוצים את אותו דבר - זוגיות - ויש להם מקום בו רצונותיהם נפגשים - אתר היכרויות - יכולים להגיע למפגש רצונות מדהים ויש עסקה. 

מהצד הרגשי, אני יכול לומר בבטחון מלא שאף אחת מהבחורות שיצאתי איתן בחיי לא הייתה צריכה להרשם לאתר היכרויות כדי למצוא זוגיות. אז מה זה אומר על הבחורות ששם? ומה זה אומר עליי?

והאם לשונות המגדרית יש מקום בכל הסיפור הזה? 

שאלות קשות, מי יתן ואמצא להן תשובות. 

מאז ומתמיד אומרים לי שאני אחד ש-"חושב יותר מידי". תמיד מתכנן את צעדיי כמה שנים קדימה ומסיק את המסקנות המתבקשות.

הייתי רוצה לקבל היכרות אינטרנטית בשלוות נפש. והייתי רוצה להאמין שגם בחורות מהסוג אותו אני מחפש יגיעו לשם. 

והאמת, באותה מידה בה אני חושב שאת האישה של חיי לא אמצא במגה בר תל אביבי, אמנם הבחורה שאני מחפש יוצאת למקומות האלה, אבל היא ממש לא באה לשם כדי למצוא בן זוג. 

הייתי חייב לפרוק. שאפו למי שהגיע עד כאן. הכתיבה לא זרמה לי כרגיל, אבל אני מסתכל על זה תמיד כעל רגרסיה לממוצע, גם מייקל ג'ורדן לא קלע את כל הזריקות וטייגר וודס לא נתן מכות מושלמות בכל פעם, ואם בארזים נפלה שלהבת... (לא שאני אזוב כלשהו, אבל בכל זאת ;))

הרבה זמן לא כתבתי, מספר חודשים. הרבה סיבות היו לכך, לימודים, הקמת חברה קטנה, עבודה רצינית חדשה. עומס. 

עכשיו אני כאן, הרגשתי צורך עז לכתוב לעצמי בעיקר, אבל גם לכם.

אז בזמן הזה שלא הייתי כאן, בערך מחודש אפריל, עבר עליי הרבה, יצאתי המון, טעמתי מכמה וכמה סוגים, ניסיתי לחוות כמה שיותר, אבל... לא הצלחתי למצוא את שאהבה נפשי, גם עכשיו. אז בתור אקט תגובה ואחרי 8 מע' יחסית קצרצרות שנמשכו החל מדייט בודד ועד חודש התקשרות, החלטתי להתנזר... אם נקביל לכך את העולם האקדמי, הדבר דומה למצב בו אתה מנסה לפתור תרגיל מאד קשה וארוך, ללא הצלחה. הרבה פעמים הפתרון הכי מוצלח ולא טריוויאלי הוא לעזוב הכל וללכת לאכול גלידה, פשוט כך. וניסיתי. 

הניסיון צלח בצורה חלקית, אף פעם לא הצלחתי להתנזר באמת. אני בחור כזה, זוגי כזה. קבלו ביטול על התנזרות.

כבר חצי שנה שאני מנסה ליישם, הרבה מזה בזכותכם, בתגובות לפוסטים הקודמים ביקשתם שאחזור עם תובנות, אז הנה. 

הדרכים להשגת מבוקשי היו רבות ומגוונות.

כולם אמרו שדרך חברים זו השיטה הטובה ביותר...אז הפלא ופלא כל החברות של הידידות שלי, תפוסות. 

ואז ידידה שלי הציעה לי להרשם לאיזה אתר, היא אומרת ששם החבר'ה איכותיים, התבדיתי.

בלימודים, בעבודה, טוב אני חושב שרוב האפשרויות מוצו והגיע הזמן להרחיב את מעגל החברים הגם ככה רחב שלי.

אם אתחיל לספר על כל מערכת יחסים, יוקדש לה לפחות פוסט שלם כי כל בחורה היא באמת עולם ומלואו. וזאת לא כוונת המשורר. 

לא יודע אם הזכרתי או לא, אבל הייתה לי מע' יחסים ארוכה. 3 שנים, אהבה גדולה. 

מאז שהיא הסתיימה חייתי במין הכחשה שזה מזמן מאחורי ואני עברתי את זה, ואפילו בקלות. 

לאחורנה התחוור לי שאני חושב עליה המון... התחלתי להודות בזה שאני עדיין תקוע עליה. שוב בדיה. אני תקוע על ההרגלים שאני כלכך רוצה בחזרה.

לפני שבוע וחצי נפל דבר. זה הולך ככה:

הכרתי מישהי בגיל 15, הפכנו להיות זוג בגיל 18.

התגייסתי לצבא, נפרדנו אחרי 3 חודשי חברות. בכי גדול.

הבאה אחריה הייתה האקסית המדוברת משלוש שורות למעלה, 3 שנים, נפרדנו.

פגשתי שוב את אותה עלמה מנעוריי. היא יפהיפייה.

קורס פסיכומטרי. שוב הזדמנות, אבל אני לא הייתי מוכן, כי "הרגע יצאתי מקשר של 3 שנים".

התחרטתי. אבל זה היה מאוחר מידי.

עלמתי חגגה יום הולדת. ומי התקשר להגיד מזל טוב? עבדכם הנאמן.

אחרי שלא הוזכר אף זכר בשום הקשר במהלך השיחה, קלטתי שהחבר, איך לומר, כבר לא. 

הם היו 3 שנים יחד. נפרדו לפני חודש.

תזמון גרוע, אני יודע. אבל מי שלא מסתכן לא מרוויח.

 ולאור העבר המשותף זה הרגיש כמו סיכון מחושב.

הסכימה לנסות, אושר גדול, שבוע מדהים, פרפרים בבטן, מחשבות, כיף של התחלה, אהבת חיי בפוטנציה.

ואז הגיע ה"אנחנו צריכים לדבר" ומיד אחריו "הרגע יצאתי מקשר של 3 שנים".

בעטו אותי. ושוב לבד.

הפעם הראשונה שמישהי הצליחה לרגש אותי ולהוציא אותי מהסרקסטיות שפיתחתי בזמן האחרון.

אז מי אמר שהגלגל הסתובב לו?

כולנו מוקפים בחברים וחברות, קרובים יותר וקרובים פחות. ויוצא לנו לדבר איתם מידי פעם. ואפילו לפעמים שופכים את הלב, בוכים על שכואב, משתפים בהצלחות, בכשלונות ובשמחות. מה לא? החברים תמיד שם, הם סופגים הכל. הם מקיפים אותנו יום יום ומשפיעים על חיינו בלי שבכלל נדע. אנחנו והם מתכנסים אחד אל עבר השני, כמו אסימפטוטה אופקית מושלמת בחשבון דיפרנציאלי.  

(10 דק' קריאה למנוסים שביניכם. 14 דק' למתחילים. לתלמידי כיתות א'-ב' מינימום 20.)

ואני אוהב את המצב הזה. שהם שם. בטוח שאני מנצל אותו לטובתי. אולי מנסה לתלות בהם את יהבי, מנסה לדלות את פתרון הקסם, אבל בעיקר שופך את הלב, לכל מי שמספיק קרוב ומוכן לשמוע.

והחברים שלי, הם אנשים טובים, לכל הדעות. הכי איכותיים שאפשר לבקש. כאלה שכל אמא רוצה לבת שלה. כאלה שבבוא היום ארצה לבנותיי. אנשי שיחה, חדים, אינטיליגנטים, שאפתנים, רציניים מאד ויחד עם זאת בעלי חוש הומור בלתי נדלה. אצלנו בחבר'ה כמעט כולם היו לוחמים, ואם לא היית לוחם אז בטח עשית איזה תפקיד סודי ונחשק בחיל המודיעין. סטודנטים ובוגרים מהמוסדות הכי טובים בארץ להשכלה גבוהה, כל אחד בתחומו. אנשים ערכיים, כאלה שמטיילים בארץ עם שקית זבל קשורה לתיק כדי לאסוף לכלוך שאחרים שכחו בדרך, וכל זה כדי לשמור על ארצנו הקטנטונת יפה ונקייה. כאלה שביום הזיכרון לשואה ולגבורה יביאו ניצול שואה אליהם לסלון ויארחו את כל מי שירצה לשמוע את הסיפור ולהנציח את הזכרון. כאלה שביום הזכרון לחללי מערכות ישראל ילכו לטקס הזכרון בבית הספר, ואח"כ יבואו לערב שירי לוחמים ומורשת קרב בשבט הצופים, המקום שבו התחנכו והתבגרו, ולמחרת בבוקר ילכו לבית העלמין לבכות על החבר שישאר לנצח בן 21. כאלה שיתיצבו לשירות מילואים בכל עת שיידרשו לכך, בשגרה ובחירום. כאלה שיסכימו לשלם עוד כמה שקלים על מוצר רק כי הוא "ייצור כחול-לבן".

בקיצור, מלח הארץ.

כאלה הם החברים שלי, ואפשר לדבר איתם על הכל. מסוג האנשים שמסוגלים לנהל שיחה עם פרופסור באוניברסיטה אך גם עם אסיר משוחרר.

וכשאני מוצא את עצמי בשיחה הכוללת השתפכות נפש על נושא כזה או אחר, אני תמיד מקבל או מעניק את התשובות הנכונות, המדויקות, המילים הטובות, המחזקות, אלה שצריך לשמוע.

והם אלו שאמרו לי להפסיק לחפש ושזה ימצא אותי סתם ככה פתאום. ואני שואל את עצמי ואתכם, האמנם?!

לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שזה ימצא אותי? זה נוגד את מי שאני, נוגד את מי שהם, אני רוצה לעבוד בשביל מה שאני מקבל. לשלוט במצב ולא שהמצב ישלוט בי. כי יש חוק אחד פשוט, בשביל דברים טובים ואיכותיים צריך לעבוד קשה, אין ארוחות חינם בשום מקום.  

אז אני יוצא, ואני מתחיל איתכן. כי בסוף המטרה היא לבנות חופה. מנסה היכרות דרך חברים, אבל משום מה כולן תפוסות. הולך לפעילויות חברתיות באוניברסיטה, אבל המעניינות, שוב...תפוסות, כמו משחררות לאוויר חלקיקים הנקלטים אצל גברים בלבד.

והחברים שלי שהם כלכך חכמים, כלכך נבונים, אפילו דיי מנוסים ותמיד יודעים להגיד את הדבר הנכון, ממלאים פיהם מים. אין מילים לנוכח הסיטואציה. "זה יבוא" - הדבר הכי בטוח להגיד כשלאף אחד אין הסבר הגיוני.

והם מנסים לעשות כל שביכולתם, אלה מהם שתפוסים כבר שנים מעריכים אותי על האומץ לגשת לבחורה בפאב, כי הם בטוחים שאם היו במצב שלי לא היו מסוגלים, והרווקים שביניהם פשוט נמצאים איתי באותה סירה ומנסים להגיע לזאת שתתפוס אותם. לרגע שירגישו שזה זה בדיוק כמוני.

אני חייב להודות על האמת. דברים מגיעים מפעם לפעם.  אני יוצא עם בחורות, אבל תמיד חותך את זה. למה אתם שואלים?

קו המחשבה הוא כזה - כמה קשרים רציניים של שנים יש לאדם ממוצע בחייו? הערכה גסה שלי אומרת ששני קשרים כאלה זה הממוצע עד שמתלבשת לה טבעת על האצבע.

בהנחה שהממוצע השרירותי שלי אכן נכון, ובהינתן שאני כבר אחרי קשר אחד כזה, הפעם הבאה ככל הנראה, בסבירות דיי גבוהה, תגמר בבניה, כלומר טבעת, זאת אומרת חתונה.

ועם הנתונים האלה צריך להתמודד. עם נתונים שכאלה אי אפשר ממש להתפשר. כי מה שזה אומר בעצם שסביר שהחברה הבאה שלי תהיה אישתי. ועם הקו מחשבה הזה אני צריך לרוץ.

תמיד תהיתי לעצמי, ואני עדיין תוהה, מה היא עושה עכשיו? אולי כמוני מחכה, אולי בכלל בזרועות של מישהו אחר, קנאה בדיעבד זה קיים?, אולי היא יושבת לידי בספסל באוניברסיטה. אין לדעת. ואני מחכה להיות מופתע, החיים באמת מלאים הפתעות.

ואחרי כל התהיות והמחשבות, אני רוצה להגיע למסקנות. להפסיק לחפש? לחכות שזה יתפוס אותי? או להמשיך ולעסוק בזה? האישיו כאן הוא לא לחץ, טוב לי מאד כרגע, יש לי הכל, ונדמה כאילו זאת המשבצת היחידה שצריכה להתמלא - החלום על אהבה גדולה, דירה קטנה ומרוהטת בקפידה ואפילו איזה כלבלב חמוד, יכולים להשתלב מעולה עם שאר הדברים שמביאים אותי כרגע לידי הגשמה. 

אז מה עושים?...

הפוסט הזה נכתב בהשראת מאורע משפחתי, כשאחד מבני המשפחה המורחבת הביא את החברה הרצינית שלו אלינו, מתוקה אמיתית, הפרגון גדול. אבל ליבי נחמץ לנוכח המבטים שננעצו בי, כאילו צועקים "ומה איתך!?!??!"...לא נעים.

אם הגעת בקריאה עד הלום, אני מודה לך, ומעריך זאת, ובאמת מעניין אותי מה יש לך להגיד!

שיר ששמעתי תוך כדי, והרגשתי חובה לצטט:

"יום אחד זה יקרה בלי שנרגיש משהו ישתנה, משהו יירגע בנו משהו יגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש. וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד זה יבוא בטוח בעצמו כאילו היה שם תמיד וחיכה רק שנבחין בו. וזה יבוא, אתה תראה, הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל. זה יבוא כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו"

לילה מעולה חברים!