כולנו מוקפים בחברים וחברות, קרובים יותר וקרובים פחות. ויוצא לנו לדבר איתם מידי פעם. ואפילו לפעמים שופכים את הלב, בוכים על שכואב, משתפים בהצלחות, בכשלונות ובשמחות. מה לא? החברים תמיד שם, הם סופגים הכל. הם מקיפים אותנו יום יום ומשפיעים על חיינו בלי שבכלל נדע. אנחנו והם מתכנסים אחד אל עבר השני, כמו אסימפטוטה אופקית מושלמת בחשבון דיפרנציאלי.
(10 דק' קריאה למנוסים שביניכם. 14 דק' למתחילים. לתלמידי כיתות א'-ב' מינימום 20.)
ואני אוהב את המצב הזה. שהם שם. בטוח שאני מנצל אותו לטובתי. אולי מנסה לתלות בהם את יהבי, מנסה לדלות את פתרון הקסם, אבל בעיקר שופך את הלב, לכל מי שמספיק קרוב ומוכן לשמוע.
והחברים שלי, הם אנשים טובים, לכל הדעות. הכי איכותיים שאפשר לבקש. כאלה שכל אמא רוצה לבת שלה. כאלה שבבוא היום ארצה לבנותיי. אנשי שיחה, חדים, אינטיליגנטים, שאפתנים, רציניים מאד ויחד עם זאת בעלי חוש הומור בלתי נדלה. אצלנו בחבר'ה כמעט כולם היו לוחמים, ואם לא היית לוחם אז בטח עשית איזה תפקיד סודי ונחשק בחיל המודיעין. סטודנטים ובוגרים מהמוסדות הכי טובים בארץ להשכלה גבוהה, כל אחד בתחומו. אנשים ערכיים, כאלה שמטיילים בארץ עם שקית זבל קשורה לתיק כדי לאסוף לכלוך שאחרים שכחו בדרך, וכל זה כדי לשמור על ארצנו הקטנטונת יפה ונקייה. כאלה שביום הזיכרון לשואה ולגבורה יביאו ניצול שואה אליהם לסלון ויארחו את כל מי שירצה לשמוע את הסיפור ולהנציח את הזכרון. כאלה שביום הזכרון לחללי מערכות ישראל ילכו לטקס הזכרון בבית הספר, ואח"כ יבואו לערב שירי לוחמים ומורשת קרב בשבט הצופים, המקום שבו התחנכו והתבגרו, ולמחרת בבוקר ילכו לבית העלמין לבכות על החבר שישאר לנצח בן 21. כאלה שיתיצבו לשירות מילואים בכל עת שיידרשו לכך, בשגרה ובחירום. כאלה שיסכימו לשלם עוד כמה שקלים על מוצר רק כי הוא "ייצור כחול-לבן".
בקיצור, מלח הארץ.
כאלה הם החברים שלי, ואפשר לדבר איתם על הכל. מסוג האנשים שמסוגלים לנהל שיחה עם פרופסור באוניברסיטה אך גם עם אסיר משוחרר.
וכשאני מוצא את עצמי בשיחה הכוללת השתפכות נפש על נושא כזה או אחר, אני תמיד מקבל או מעניק את התשובות הנכונות, המדויקות, המילים הטובות, המחזקות, אלה שצריך לשמוע.
והם אלו שאמרו לי להפסיק לחפש ושזה ימצא אותי סתם ככה פתאום. ואני שואל את עצמי ואתכם, האמנם?!
לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שזה ימצא אותי? זה נוגד את מי שאני, נוגד את מי שהם, אני רוצה לעבוד בשביל מה שאני מקבל. לשלוט במצב ולא שהמצב ישלוט בי. כי יש חוק אחד פשוט, בשביל דברים טובים ואיכותיים צריך לעבוד קשה, אין ארוחות חינם בשום מקום.
אז אני יוצא, ואני מתחיל איתכן. כי בסוף המטרה היא לבנות חופה. מנסה היכרות דרך חברים, אבל משום מה כולן תפוסות. הולך לפעילויות חברתיות באוניברסיטה, אבל המעניינות, שוב...תפוסות, כמו משחררות לאוויר חלקיקים הנקלטים אצל גברים בלבד.
והחברים שלי שהם כלכך חכמים, כלכך נבונים, אפילו דיי מנוסים ותמיד יודעים להגיד את הדבר הנכון, ממלאים פיהם מים. אין מילים לנוכח הסיטואציה. "זה יבוא" - הדבר הכי בטוח להגיד כשלאף אחד אין הסבר הגיוני.
והם מנסים לעשות כל שביכולתם, אלה מהם שתפוסים כבר שנים מעריכים אותי על האומץ לגשת לבחורה בפאב, כי הם בטוחים שאם היו במצב שלי לא היו מסוגלים, והרווקים שביניהם פשוט נמצאים איתי באותה סירה ומנסים להגיע לזאת שתתפוס אותם. לרגע שירגישו שזה זה בדיוק כמוני.
אני חייב להודות על האמת. דברים מגיעים מפעם לפעם. אני יוצא עם בחורות, אבל תמיד חותך את זה. למה אתם שואלים?
קו המחשבה הוא כזה - כמה קשרים רציניים של שנים יש לאדם ממוצע בחייו? הערכה גסה שלי אומרת ששני קשרים כאלה זה הממוצע עד שמתלבשת לה טבעת על האצבע.
בהנחה שהממוצע השרירותי שלי אכן נכון, ובהינתן שאני כבר אחרי קשר אחד כזה, הפעם הבאה ככל הנראה, בסבירות דיי גבוהה, תגמר בבניה, כלומר טבעת, זאת אומרת חתונה.
ועם הנתונים האלה צריך להתמודד. עם נתונים שכאלה אי אפשר ממש להתפשר. כי מה שזה אומר בעצם שסביר שהחברה הבאה שלי תהיה אישתי. ועם הקו מחשבה הזה אני צריך לרוץ.
תמיד תהיתי לעצמי, ואני עדיין תוהה, מה היא עושה עכשיו? אולי כמוני מחכה, אולי בכלל בזרועות של מישהו אחר, קנאה בדיעבד זה קיים?, אולי היא יושבת לידי בספסל באוניברסיטה. אין לדעת. ואני מחכה להיות מופתע, החיים באמת מלאים הפתעות.
ואחרי כל התהיות והמחשבות, אני רוצה להגיע למסקנות. להפסיק לחפש? לחכות שזה יתפוס אותי? או להמשיך ולעסוק בזה? האישיו כאן הוא לא לחץ, טוב לי מאד כרגע, יש לי הכל, ונדמה כאילו זאת המשבצת היחידה שצריכה להתמלא - החלום על אהבה גדולה, דירה קטנה ומרוהטת בקפידה ואפילו איזה כלבלב חמוד, יכולים להשתלב מעולה עם שאר הדברים שמביאים אותי כרגע לידי הגשמה.
אז מה עושים?...
הפוסט הזה נכתב בהשראת מאורע משפחתי, כשאחד מבני המשפחה המורחבת הביא את החברה הרצינית שלו אלינו, מתוקה אמיתית, הפרגון גדול. אבל ליבי נחמץ לנוכח המבטים שננעצו בי, כאילו צועקים "ומה איתך!?!??!"...לא נעים.
אם הגעת בקריאה עד הלום, אני מודה לך, ומעריך זאת, ובאמת מעניין אותי מה יש לך להגיד!
שיר ששמעתי תוך כדי, והרגשתי חובה לצטט:
"יום אחד זה יקרה בלי שנרגיש משהו ישתנה, משהו יירגע בנו משהו יגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש. וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד זה יבוא בטוח בעצמו כאילו היה שם תמיד וחיכה רק שנבחין בו. וזה יבוא, אתה תראה, הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להיפגע יפעם בקצב רגיל. זה יבוא כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו"
לילה מעולה חברים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
