הרגע הזה שאני מבינה שפספסתי הזדמנות להיות עם אהבת חיי,עם בן אדם שאוהב אותי כבר כמעט חמש שנים בלי דרישות,בדיוק כמו שאני,וואט יו סי איטס וואט יו גט.
וזהו הרגעים האלה הלכו ואני מרוב טמטומי,מפגרת שלא עשתה עם העובדה הזו כלום,להתחשב בזה שגם אני אוהבת אותו כמעט אותו פרק זמן,פספסתי את ההזדמנות שלי כי פחדתי..פחדתי לאבד אותו לנצח,כי מי יודע אולי אם היינו ביחד אחרי כמה זמן הכל היה נהרס וגם הקשר שלנו בתור ידידים וזה ממש מבאס כי הוא בן אדם נורא חשוב בחיי ולמה שאני אתן לדבר כזה כמו לאבד אותו לקרות?!
בכל מקרה...בחופש האחרון שלי הבנתי עד כמה הייתי מטומטמת שלא נתתי לזה הזדמנות.
חזרנו לבית הספר,זהו עכשיו כבר כיתה יא' לא כזו קטנה ומטומטמת כמו שהייתי אז,לזכותי יאמר שצברתי קצת ידע אפילו שהוא מועט אבל...יש יש משהו בתוך הראש במקום אבטיח.
ואמרתי לעצמי,אוקיי אני אנסה לעשות עם זה משהו,אני אלך אדבר איתו אני אתקרב אליו יותר,כי הבנתי מה הייתה הטעות שלי ואולי אני אצליח לתקן משהו.
מפה לשם יצא לנו לשבת לדבר לבד,ובשיחה הזו הוא אמר לי שאין לו יותר רגשות כלפי,אני נסיתי להפנים על הפנים שלי נראה כאילו הכל בסדר וזה מקובל עלי אבל בעצם מפנים באלי לקבור את עצמייייייי,מזה לקבור את עצמי?! כאילו לחפור בור בעומק של 5 קילומטר לזרוק את עצמי ושיכסו את כל מה שנשאר בטון,כדי שלא אוכל לצאת בחיים!
אחרי אותה שיחה חזרנו הביתה ואז התחלנו לדבר בוואטסאפ,איכשהו הגענו לזה שהוא אומר את המשפט הבא:"את יודעת שעוד אפשר להחזיר את כל מה שהיה לי אליך וזה לא אבוד..."
באותו רגע נראלי הייתי הבן אדם הכי שמח בפלנטה,מילה היו לי דמעות אושר בעיניים.
אותה שיחה הייתה יום וחצי לפני שטסתי למסע בפולין (פרטים בהמשך)
ביום של הטיסה גם הייתה לנו שיחה קצרה לא ממש משמעותית וכך טסתי לפולין,אחרי תשעה ימים חזרתי ונסיתי ליזום איתו שיחה בוואטסאפ רק שהפעם הוא היה ממש לא נחמד! ואחרי זה נסיתי שוב ושוב ושוב ולא הצלחתי ובינתים אני רק חושבת עד כמה הוא חמור ולמה הוא נהיה חמור,והבן אדם כל כך מסתורי שאני אפילו לא מצליחה לקרוא אותו ואפילו לנסות לדמיין מה יכול לעבור עליו שהוא מתנהג כמו איזה קוקסינל!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Awake