הרגשתי את העולם התמלאתי בהוויה מסחררת והשתכרתי מהחיים ששתיתי על בטן ריקה .הייתי שיכורה מכל דבר ואף הקטן ביותר ,הכל ריגש אותי , הכל פגע בי  .  הייתי אשת ירח תמהונית המסתובבת ובוהה בהולכים ושבים ,שקועה בעולם ,חיה רגעים ,מפוררת את הימים לרסיסיי עפר  דק ,עפר קל חסר חשיבות וזכר .

שעות הייתי יכולה לבהות בתזוזתם של צמידים על מפרק ידי, הייתי שוקע בעגלגלותם ,בתנועתם המתכתית שנראת  טבעית ,אמיתית  כל כך ,ספק חיה.

המקום היחידי שהיה לי למפלט היה המקום בו הייתי יושבת ומרוויחה שפיותי , שעות הייתי יושבת על המטף שליד הקנין עם האוזניות שסבא קנה לי ליום הולדתי השש עשרה , הבטתי בעוברים ושבים במעבר החציה, הבטתי באם שמושכת ילדה במהירות , באישה המדברת ללא הפסקה , הבטתי בחבורות נערים , בקששים ,בחולים בבריאים בשחורים ,בבנות שמנות ,רופסות ,הבטתי בפחדיי במי שרציתי להיות .התרגשתי לראות אנשים .התרגשתי מהעובדה ששם על המטף , היה זה המקום היחדי בחיי בו ראו אותי כאדם בו לא הייתי שעה ביומן העבודה של פסיכולגית טרודה , או משקל אצל הרופא בו לא הייתי חלקת קבר עתידית או דיאגנוזה ,סטטיסטיקה של מחלה מזוינת !הייתי בנאדם .סתם בנאדם אומנם , אבל בנאדם .בנאדם רזה אבל בנאדם .ברחוב מול הקניון , היה זה המקום שלי ,עלהמטף בו לא הייתי הילדה האנורקסית , בו הייתי ההיא המוזרה על המטף ,הבנאדם המוזר הזה .ברחוב מול הקניון הייתי אני שהכי אהבתי , הייתי אני היחידה שהכרתי , הייתי חלק קטן ממי שפעם הייתי לפנישהפכתי למחלה . ברחוב על המטף היה לי שקט וביטחון ששם אני לא אשרף .ששם לא יהיו בי כוויות שוב .