אני שונא להיות מכור לטלפון הנייד שלי.

אני מכבה אותו בכל הזדמנות אפשרית.

כשאני מגיע לעבודה אני זורק אותו הכי רחוק ממני.

כשאני מעביר הדרכה - הוא כבוי.

כשאני בבית - הוא זרוק במיטה.

כשאני עם חברים - הוא עובר לשקט.

אני שונא לראות את האנשים שיוצאים עם חברים שלהם,

ומתעסקים בוואטסאפ

פייסבוק

סקייפ

וייבר

סנאפשוט

אני שונא את חברים שלי כשהם עושים את זה

שונא.

הייתי בדייט אתמול (וואהווהו)

שמתי את הטלפון על שקט כמו ילד טוב

כשסיימנו, העפתי בו מבט

שיחה שלא נענתה מהקטנה -

נדיר ביותר 

הודעה ארוכה מהקטנה השנייה -

קצת פחות נדיר,

אבל עדיין נדיר,

בהתחשב בעובדה שהיא שמה עליי רק כשהיא בדכאון,

ואתמול היא ממש לא הייתה בדכאון.

אני לא יודע מה הקטנה רצתה,

לא התקשרתי כבר.

היה מאוחר.

שלחתי לה הודעה.

ענתה לי רק בבוקר.

איבדתי את המומנטום.

אני כן יודע מה הקטנה השנייה רצתה,

לספר לי עד כמה היא אוהבת אותי,

ולהודות לי כשאני איתה ברגעים הקשים.

היא שכחה להודות לי על כך שאני לא נפגע מההתעלמות שלה ברגעים הפחות קשים.

לא נורא,

אני חבר אמת,

אני האח השומר,

א-מיני.

פטתי מצידי,

שהייתי בדייט וחשבתי על הקטנות.

פטתי מצידי,

שיותר התרגשתי מלראות מהן את השיחות וההודעות מאשר מהדייט שלי.

פטתי.

עצוב.

מפגר.

טיפש.

חרא.

החיים מסובכים,

הלב לא חושב כמו המוח.

אנחנו חיות בסופו של דבר.

לא רציונליות.

אמוציונליות.

עובדים לפי אינסטינקטים.

לא חושבים באמת.

משכנעים את עצמנו שאנחנו חושבים.

פטתיים

עצובים

מפגרים

טיפשים

חארות (חראות? חראים?)

עוד לא חזרתי לבחורה שיצאתי איתה אתמול

אבל כן כבר הספקתי לדבר גם עם הקטנה

וגם עם הקטנה השנייה.

מספרים על האנקונדה.

אחת החיות האכזריות ביותר בטבע.

הנחש האמיץ יותר,

החזק ביותר,

המרהיב ביותר.

הוא לא חכם

ולא טיפש

הוא פשוט חיה

חושב מהלב

חושב אינסטינקטים

וכשזה מתנגש עם ההיגיון

ההיגיון מפסיד.

ישנו סרטון מדהים,

על האנקונדה שראתה פגר של היפופוטם.

יותר נכון עובר מת.

הפלה.

האנקונדה שמחה על הבשר המת.

יש לה ארוחת צהריים ללא מאמץ.

רק שהיא לא ידעה.

שהיא פשוט לא יכולה לאכול אותו.

כי הוא "גדול" עלייה.

בסרטון,

רואים איך האנקונדה

אט אט מכניס אותו לגופו העצום.

רק מה, הוא עצום מגוף האנקונדה.

אבל הנחש לא מוותר.

ודוחף את כולו

בולס אותו

מועך אותו

אוכל אותו

בלי לחשוב

בלי היגיון

אינסטינקט.

סופו של הסרטון מדהים.

האנקונדה לא מצליח לעכל כל כך הרבה בשר.

ומתחיל אט אט להקיא אותו החוצה.

מגעיל אך מדהים.

הוא לא פועל בהיגיון

והוא אוכל אותה

רק מתהליך ההקאה הוא כמעט נפטר

ליבו כמעט מפסיק לפעום

הוא גוסס

אך יוצא מזה חי

הוא לא ינסה לאכול שוב היפופוטמים

קטנים ככל שיהיו,

הם גדולים למידותיו.

כאלה אנחנו בני האדם

הולכים נגד ההיגיון

עם האינסטינקט החייתי

גם אם הוא לא הדבר הכי נכון לעשות

גם אם הוא הטעות הכי גדולה שיש.

"תודה, תודה שאתה מוכן להיות חלק כל כך גדול מחיי. אוהבת"

אתה זוכר למה התחלנו לדבר? (היא מתעלמת מהעובדה שהיא התחילה איתי)

לא, אני רק זוכר שנשארת איתי לבד במוקד

תנסה להיזכר

מממ... לא זוכר

בדיוק נזרקתי על ידי חבר שלי, חיפשתי אוזן קשבת, חיפשתי תמיכה, חיפשתי ביטחון עצמי

אוקיי

ואתה היית שם, אתה עזרת לי, אתה הקשבת, אתה חירמנת

:) אוקיי

ואז כשהסעת אותי הביתה

?

הפכת אותי ממש לחרמנית, והייתי חייבת לגמול לך על העזרה. בגדול הרמת אותי מהקרשים

!

אין לך מושג כמה אני אוהבת אותך

היא אמרה, והלכה להזדיין עם מישהו אחר.

פעם ראשונה שפתחנו את זה.

פעם ראשונה ואחרונה.

תשחק אותה אמה סטון

או מישהי מוכשרת אחרת.

מישהי לא יפה מדי, אבל יפה מאוד בשבילי.

מישהי לא חכמה מדי, אבל חכמה מספיק בשבילי.

כשיעשו סרט על חיי, היום הזה יהיה אחד הסצינות המרכזיות.

היום אשר הייתי חבר אמת. אח. וואטאבר.

היום הזה שהיא רבה עם חבר שלה, ורצה אליי.

היום הזה שישבנו לנו בבית קפה בבוקר, עברנו משם לים בצהריים, חתמנו בפאב בערב.

ובסופו של היום תבוא הסצינה המרכזית,

הפריים יהיה עליה.

עשן הסיגרייה שלי יופי ברקע, לעיתים אפילו יכסה אותה.

מוזיקה שקטה ורומנטית.

היא בטלפון.

כמה מטרים ממני.

היא מדברת עם החבר שלה סוף סוף.

שיכורה כלוט.

גם אני.

מדי פעם המצלמה תעבור אליי.

אני מעשן.

היא מחייכת.

הסצינה תעבור לסלוו מוושן.

המוזיקה תתעצם.

היא ממש שמחה.

אני שמח מבחוץ. עצוב מבפנים.

וכשאסיים את הסיגרייה.

המוזיקה תפסיק, היא תסיים את השיחה ותחזור אליי לספר לי שהוא נותן לה צ'אנס נוסף.

THE END

אני צריך להרגיש טוב עם עצמי

אני חושב לעצמי

היית חבר אמת

אני ממשיך לחשוב

אתה פראייר!

אומר השטן בצד השני

אתה רק מכסה לה חורים!

הוא ממשיך

הריב ביני לבין השטן נמשך, אני משכנע את עצמי שאני צודק, אבל עמוק בלב יודע שהוא.

לילה טוב וכו',

הזאב, שגם הלילה יישן באלכסון