על להיות רגועה.
אנחנו עובדים על זה קשה.
הפכת לי את החיים בשנה.
הכרנו, הצעת, התחתנו ועכשיו אנחנו רוצים ילדים.
שנינו כבר בני 30, התחתנו מהר אחרי שהבנו ש29 שנים הם מספיק זמן להתמתין בנפרד.
אבל יש לי משקעים מהעבר שלא מניחים לנפש שלי.
ואתה עושה הכל שאהיה רגועה, קנית לי רכב שאוכל לברוח לאן שבא לי.
בנית לנו בית שהוא כולו בעיצוב ובבחירות שלי.
הורדת ממני לחצים כלכליים ונתת לי הכל.
כל מה שאבקש קדוש.
אתה יודע לכבד אבל זה מעבר לכבוד.
אתה רוצה תינוק ואתה רוצה אותי שקטה.
ואני מנסה להבין איך להשתחרר מהאחריות שיש עלי, מההערכה העצמית השגויה עלי, מהחוסר יכולת שלי לשחרר ולהפסיק להיות החזקה.
להישען.
לדעתלהבין שגם לי מגיע לפעמים לשמוע סליחה, להיפגע.
אני לא חסינה ואני לא מחזיקה תחת הכתפיים שלי הכל.
ואתה יודע, אתה מכיר אותי כלכך טוב.
אתה יודע שאני מחזיקה הכל. ומכילה.
ולפעצמים הצער שלי על אנשים שסביבי שורף לי כלכך בבטן שאין לי שם מקום לתינוק קטן.
אתה מנסה.
ואני לפעמים מפחדת שאולי כל הפעמים שדחיתי את זה, שקצת שמחתי שזה לא קרה החודש ממליון סיבון כלשהן, הביא לי את הקראמה בסיבוב. כי עכשיו אחרי כמה חודשי המתנה אני פתאום מתעוררת. ואני רוצה את זה בשבילנו. רוצה את זה בלי שיהיה אכפת לי מהסביבה. רק ממך, מאיתנו. וזה לא מצליח.
אז הנסיונון הכושלים מכניסים אותי ללחץ, והלחץ מכניס אותי לדחיה מנטלית, ואני בלופ קלאסי של ביצה ותרנגולת.
עבר המון זמן מאז שכתבתי פה.
אני יושבת במיטה הגדולה שלי בזמן שבעלי הטרי ישן לצידי ולא יודע שאני בכלל מנהלת בלוג, כזה שלא כתבתי בו תקופה ארוכה מאד. לא יודע על חלקים גדולים ממני שאין באמת טעם לחשוף, אני לא אותה אחת שהתייסרה בשנת 2005 על איזה קראש תורן כאילו מינימום השמיים נפלו, ויש בזה משהו משחרר. העובדה שאני לא לוקחת את עצמי ברצינות יותר ומסוגלת לראות את הדברים כמו שהם. מסוגלת לצאת מהסרט שחייתי בו כמה שנים טובות כשחשבתי שאני חלק מקליפ באמטיבי וחיה בסרטטט שאני מיוחדת,שכל השירים הטראגיים נכתבו עלי ומדברים עלי שהעובדה שאני לומדת בביה"ס לבנות בלבד מעידה על זה שאני צריכה לחיות את החיים שלי כמו בקליפ קרייזי של אירוסמית, חסרת מעצורים, עכבות ופילטר בפה. אבל רק בערך, כי אף פעם לא היה לי אומץ להיות מורדת אמיתית.
גיל 30 קצת הוריד אותי לקרקע. העובדה שאני רוצה להיות אמא קצת תרמה לעניין.
הנה, בעלי בדיוק מתעורר מהשנצ שלו, אז זה הזמן לסגור. בתקווה שבפעם הבאה שאכתוב לא יעברו כמה חודשים טובים, בתקווה שאבשר על איזה תינוק קטן שבדרך.
אוהבת אותך אסף. היה חשוב לי לכתוב.
אתה המלאך שלי.