אם מישהו היה שואל אותי מה איתי, הייתי מחייכת ואומרת שהכל מצויין.
אבל המילה הראשונה שהייתה קופצת לי לראש הייתה לבד .
לפעמים אני משקרת לעצמי ואני אומרת שלפעמים אני אוהבת להיות לבד, אתה יכול לחשוב על דברים , אבל מי באמת אוהב להיות לבד,
שמעתי פעם משפט שאהבתי אני לא זוכרת אותו במדיוק אבל האיש אמר שבדידות היא מקום נפלא לבקר בו אבל מקום נורא לגור בו, ההרגשה הזאת מפחידה אותי לפעמים.
אנשים יכולים להגיד עלי שאני זאב בודד, אחד שאוהב להתבודד מבחירה, אבל זאת לא אני , אני יותר זאב שאיבד את הדרך. לא תמיד הייתי כזאת ולמען האמת יש לי חברים , הבעיה שהרבה מהחברים שלי הם כמוני אנחנו צעצועים פגומים, אבל עכשיו חלק מאיתנו מתחיל להשתקם , ואני נשארת אני מתאמצת כל כך להרחיק את כל מי שמתקרב, אני רוצה ובאותו הזמן מפחדת לתת לאנשים באמת להתקרב.
החברים האמיתיים שלי הם אלו שנלחמו להישאר ,כשאני דחקתי אותם החוצה ,הם נדחקו חזרה. אבל רבים מהלוחמים האמיצים ביותר בסוף נמאס.
אני יודעת שהבעיה בי אבל קשה לי לשנות את זה זה כבר טבוע בי , זה נוח לפעמים להיות, אבל לא להיות. אנשים לא באמת רוצים לראות אנשים עצובים, אנשים רצים אחרי פיסות של אושר אז אתה רץ אחריהם, ואתה מאמין שאם תחייך זה יחדור, אתה רוצה להאמין שאם מישהו ישאל אותך מה איתך ואתה תגיד שמצויין בסוף תתכוון לזה.