קראתי במשך 3 ימים את הספר "מבוזבזת" של מאריה הורנבאכר בו היא מספרת על ההתמודדות שלה עם בולימיה ואנורקסיה. הספר כמובן היווה עבורי טריגר עצום ועידוד פנימי לרעוב. כמובן שמטרת הספר היא ההפך המוחלט. בעצם הבנתי שאני חולה. מופרעת אכילה נקרא לזה. כי לכל נערה אחרת בריאה בנפשה זה אמור להיות תמרור עצור ענק. בכל אופן הזדהתי מאוד עם הרבה מהתחושות שבספר והמצבים אליה מאריה נקלעה.
מאריה מתארת בפרטי פרטים את החלקים הכי מבעיתים ומזעזעים במחלה שעברה, אבל לא זה מה שנגע בי, לא זה מה שהזיז בי משהו בפנים, בעיניי העוצמה הגדולה של הספר ומה שבאמת הכי מזעזע בו זה דווקא הסיום. אז כן היא הצליחה לשרוד אחרי ששקלה 23 ק"ג בלבד ולגמרי גססה, נכון היא נשואה, אבל היא בכלל לא מאושרת ומה שהכי גרוע כאן, הוא שאולי היא שרדה אבל היא לא החלימה. היא ממשיכה להיאבק יום יום במחלה וברצון לחזור אחורה, היא ממשיכה לעלות על המשקל בחדר כושר, וממשיכה לבדוק את גודל הישבן שלה במראה. וזה בעצם מה שגרם לי להבין שככל הנראה, הפרעת אכילה אם היא ברמה מסוימת, תימשך לעד. זה חלק מאיתנו. חלק ממני. אני לא רואה יום שאצליח לצאת מזה.. להפסיק לבדוק את גופי במראה, להפסיק לעלות על המשקל שוב ושוב, להפסיק לחשב קלוריות באובססיביות יתרה, להפסיק להתחרט על כל דבר משמין שאני אוכלת, להפסיק לתהות אם גם לה יש הפרעת אכילה, ומה היא אוכלת, ואיך היא כזאת רזה.. להפסיק להעריץ את הרזון. אני פשוט לא זוכרת דפוס התנהגותי אחר.
היו כמה קטעים בספר שהתחברתי אליהם במיוחד ולכן סימנתי אותם, וכעת ארשום אותם פה:
"אמי הייתה מושכת באפה, בזמן שרצתי על המדרכות כמו סרטן לצדה, מביטה בכל משטח שמחזיר השתקפות, ואומרת, אח מאריה, את כל כך שחצנית. אני חושבת שזה לא היה ממש מדויק. לא חיפשתי את דמותי במראה מתוך גאווה שחצנית. ההיפך, העירנות שלי הייתה משהו אחר; צורך לראות שלפחות על פני השטח אני נראית בסדר..." - זה הזכיר לי שפעם אמרתי לאחותי שאני שונאת את עצמי ושאין לי ביטחון, היא ענתה לי שזה לא נראה ככה כי אני כל הזמן מסתכלת במראה. הסברתי לה שהסיבה שאני מסתכלת במראה, למרות מה שחושבים לא באה מיהירות אלא מחוסר ביטחון, אני בעצם בודקת שאני נראית נורמלי, שאני בסדר, שלא זזה לי סערה בגבה או משהו כזה..
"היו לי האהבות הנסתרות, תגרות ומשברים מלודרמטיים רגילים. היו לי הרבה חברים, חברים קרובים, שאהבתי מאוד ובסופו של דבר איבדתי. שום דבר לא כל כך נורא, אמרתי לעצמי. שום דבר שירידה במשקל לא תוכל לפתור."
"היא רוצה שאביה ואמה יצילו אותה. היא אומרת זאת ואבא שואל ברצינות: ממה? מעצמי."
"הפרעות אכילה הן התמכרויות. תתמכרי לחלק מההשלכות שלהן. שתי הבסיסיות והחשובות ביותר הן: האנדרנלין הטהור שנכנס לפעולה כשאת גוועת ברעב- תעופפי כמו עפיפון, תהיי חסרת שינה, מלאה באנרגיה מטורפת, לא יציבה- והחישה המוגברת שהפרעות אכילה יוצרות בשלב ראשון"
"אנו מעמידות פנים, צוחקות ומתגנבות למטבח בלילות אחדים, דוחסות לתוך פינו פשטידות קרות, גלידה, ריבה, גבינה, בולעות בלי ללעוס בזמן שאנחנו מקשיבות ל.. נו נו נו הקבוע, המהדהד של השעון הפנימי. אני עשיתי את זה. מיליוני נשים עשו את זה. חלל ריק, ששום כמות של אוכל לא תמלא, מכרסם ברבות מאיתנו. יש בנו רעב למשהו ולעולם אין אנו יודעות למה בדיוק, אלא רק שאנחנו רעבות למשהו, אז אנחנו אוכלות."
"במקום לאכול את פשוט חושבת על אוכל כל הזמן. את חולמת עליו, את נועצת בו מבטים, אך אינך אוכלת אותו."
"תחילה באמת תקפאי במקומך ובאמת שלא תהיי רעבה. בטנך תתכווץ, את פשוט מאוד תפחדי מאוכל..."
"פיתיתי גברים לשם תענוג נפשי"
"המטרה הייתה המשחק, והמשחק לא היה פשוט להכניס מישהו למיטה. קל נורא לפתות גברים. מטרת המשחק היא לגרום להם להתאהב בך, לחשוב שאת האישה המדהימה ביותר שפגשו אי פעם בחייהם, ואם הכול הולך כמו שצריך, לדפוק אותם לנצח."
"הפרעות אכילה, בכל רמה שלא תהיה, הן משענת. הן גם התמכרות ומחלה, אבל אין שום ספק שהן פשוט דרך להימנע מהכאב הבנאלי, היומי, המגרד, של החיים. הפרעות האכילה מעניקות דרמה פרטית. הן מזינות את הרצון להתרגשות מתמדת, הכל מאוד גדול ומצלצל, מאוד מסעיר ומלחיץ. הן מסיחות את הדעת. את לא צריכה לחשוב על אף אחד מהפרטים הקטנים המגעילים של העולם האמיתי, את לא נתפסת לאותו דבר נורא משעמם הנקרא "חיים רגילים"... משום שלך יש דרמה אמיתית, לא איזה קומדיה זולה, אלא אפוס אדיר, לגמרי שלך לעצמך, ולמה לך להסתבך עם בני התמותה המטומטמים האלה שאת יכולה לבלות שעות מול המראה, כשיש לך פרשיית אהבים סדומזוכיסטית ומעניינת ביותר עם ההשתקפות שלך?"
יצא לי פוסט די ארוך, אבל היה לי חשוב ומעניין לכתוב אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
