ההורים שלי ממש מעצבנים אותי.
אמא שלי שמה לב לכל מה שאני אוכלת וכל מה שאני לא. היא לא עובדת, ולכן רוב הזמן היא נמצאת בבית.
קשה לי לצום כי היא שמה לב ומנדנדת. יש לי כל מיני פתרונות לעיניין (כמו למשל ללכלך צלחת ולהגיד שאכלתי).
כל פעם שאני לא מרגישה טוב [סחרחורות, כאבי ראש, עייפות] וזה קורה הרבה.. ההורים שלי אומרים לי את המשפט המעצבן והמוכר "זה בגלל שאת לא אוכלת" אפילו בימים של בולמוסים! הם ממשיכים להגיד ולדקלם את זה ונמאס לי.
בדיעבד, אני מניחה שאני אשמה
דבר ראשון - הייתי מקטרת להם כל הזמן שאני שמנה ושאני צריכה לרזות עוד , למרות שהם בטוחים שלא[?!] טוב נו על מי אני עובדת.. אני עושה את זה עד היום.. פשוט קשה לי לצאת מהבית מבלי לשאול אותם אם הבגד משמין אותי או אם אני נראית שמנה.. עם הזמן למדתי קצת למתן את זה כדי שלא יחשדו.. אני צריכה להיות חכמה ופשוט להפסיק לדבר איתם על זה לגמרי. אני צריכה לשמור את המחשבות האלו לעצמי ולפעול בסודיות.
והדבר השני והעיקרי יותר- לפני כמה חודשים, בערך 3-4 אני מניחה פחות או יותר, שני ההורים שלי ישבו בסלון. באותו יום היה לי בולמוס מטורף וחשבתי שאני חייבת דיאטנית. פניתי אליהם ואמרתי להם שיש לי בעייה, הפרעת אכילה.. כמובן שהם אמרו "מה פתאום" "איזה שטויות!" וניסו להשתמש במנגנון הכחשה ולהדחיק את העיניין כמה שיותר.. הם פשוט אוהבים לחשוב שהכל תמיד בסדר [גם אם זה ממש לא ככה, וזה ממה לא ככה] התחלתי לבכות והרגשתי שאני חייבת לפרוק ולהסביר להם שזה רציני.. אמרתי להם שיש לי התקפי אכילה מטורפים ושבמשך כמה ימים אחרי זה אני פשוט לא אוכלת.. שאלתי אותם אם הם לא שמו לב, אמא שלי טענה שהיא שמה לב. אבא שלי אמר שזה לא התקפי אכילה שלפעמים אוכלים הרבה וזה בסדר. הוא בכלל לא הבין. אז שלפתי את הקלף ואמרתי להם שניסיתי להקיא, ושאם הייתי מצליחה, הייתי היום בולימית. זה גם לא עזר. הם כאילו התעלמו מזה לגמרי. באותה תקופה עוד לא התחלתי את הצומות שלי אז לא הזכרתי על זה כלום. בכל מקרה, מאז אני לא מדברת איתם על זה יותר, כי פשוט הבנתי שזה לא יעיל. ובעיקר בגלל שאני לא רוצה עזרה, אני לא רוצה שידעו, הבנתי שדיאטנית ישר תעלה על זה שאני צמה ויורדת מהר מידי במשקל וזה רע לי, כי גם ככה אני בחיים לא אוכל את התפריט שהיא תביא לי אלא תמיד אנסה לקצץ.
אבל, משהו בשיחה הזאת, אני חושבת, השפיע להם על התת מודע. ומאז אמא שלי שמה לב באופן יותר קפדני על מה אני אוכלת וזה קשה לי ככה. במיוחד לאור העובדה שאני טסה לחו"ל ממש בקרוב והכל שם יהיה אוכל משמין ובכמויות וההורים שלי יראו מה אני אוכלת ומה לא.. זאת בעייה. למישהי יש אולי טיפים מה לעשות שם? כי אני באמת לא רוצה להשמין, אני ממש פוחדת מזה.. יש מישהי שאולי כבר טסה או נסעה לחופשה והתמודדה עם מצב כזה? אשמח שתגיבו בתגובות או תשלחו לי מייל.
דך אגב- צום נהיה כבר עיניין שבשגרה. כל כך פשוט ולא סיפור גדול. נותן לי את התחושה הכי טובה בעולם. שונאת לשבור אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
