ידעתי שיש בלוגים של אנורקסיה... בנות שמספרות עד כמה הן שונאות את עצמן, שסופרות קולוריות ולבסוף איך הן מתחילות להידרדר.
ליפעמים יש מיקרים נעימים שיש הפפי אנד [MAMAMIA לדו'ג]
אבל אף פעם לא ידעתי שיש אנשים שאוהבים את זה
הייתי בטוחה שהן לא אוהבת את זה, שהן רוצות לצאת מזה או שהן נכנסו לדיכאון.
אבל לא
יש אנשים שאוהבים את זה, מקימים אתרים עם טיפים למוות מהיר, ירידות במישקל, הסטרה מההורים, למה אונורקסיה זה הדבר הטוב בעולם.
הם אומרים שכל מי שלא נמצא במצב של הפרעות אכילה לא יכולה להיסקבל לקבוצה, שהן וונאבי.
ואז הן כתבות עד כמה שהן אוהבות את "אנה", עד כמה שהן חברות טובות, או שהיה ביתוי שגרם לי לצמרמורת "אל תנסו להוציא אותי מצפורניה של אמא אנורקסיה"
זה נורא, הן גם מנסות לעודד אחרים להפוך לאנורקסיות.
ואני נגד, אנורקסיה הורסת את החיים, את הגוף, את המוח, וגם מי שיוצא מזה לא יוצא מזה בריא לגמרי, אנשים שמתלחששים עליה ואומרים "משוגעת" "מטורפת" "מטומטמת" או שמרחמים עליה, ואז היא מרגישה שהיא עדיין צריכה להיות מושלמת, כי לא מרחמים על מי שמושלם.
אבל להיות אנורקסית זה לא שלמות
זה יפה לדעתכם?!?!?!?!?!
עצמות בולטות, חוסר ביטחון עצמי, עור שמתחיל להפוך לקמטים, זה לא יפה.
לא
לא
לא
לא
לא
על תעשו את זה לעצמכן, רוצות להרזות? תאכלו מאוזן, תעשו ספורט ולכו לדיאטנית, תעזרו בספרים . והעיקר
אל תחשבו שזה יקרה ברגע, שום דבר טוב לא קורה ברגע, וגם לא אנורקסיה, זו תהיה דרך ארוכה וכואבת לקבר.
תעשו דיאטה מאוזנת וכמו שצריך [אם צריך בכלל] זה אולי לאט, אבל לפחות לא תיפגעו.
ולחשוב שיש לי חברה בדיאטה ועוד לא דיברתי איתה על זה ברצינות...
סופי לא נרדמת כבר חצי שנה בלילה, גם השכטות לא עוזרות להילחם, הבדידות הזאת תראו מה היא עושה לה, סופי עוד שנייה נגמרת.
סופי מתרוצצת ברחובות למצוא מושיע, רק שייקח, היא כבר יודעת מה לתת, המשחק הזה מביס אותה כל פעם, סופי עוד שנייה נפסלת.
היא נאנחת כי קשה לה, הוא מזדרז למזוג לה סטלה, היא מתכופפת כי נופל לה, הוא מסתכל וזה עושה לה צמרמורת מכף רגל ועד ראש כשהיא שולפת את הליפסטיק המתוק, בילדותה, היא מספרת, תמיד רצתה להיות זמרת, מלחינה או בלרינה שברירית. ואהבה כל כך לנסוע עם סבה על האופנוע לראות את אמא על הבמה המרכזית.
סופי לא אוכלת, מספיקה לה הסיגריה, הקפה מחזיק אותה שבעה שעות, הגזרה הזאת זה כל שנשאר לה, בסוף ישארו רק עצמות.
הוא לא יודע מה כואב לה, היא מתקרבת כי יש רגע, הוא ממהר לשלוח אצבע, היא מפשקת, הוא נוגע. צמרמורת מכף רגל ועד ראש, היא לוחשת: כמה זה עושה לי טוב, ובדרכם לשירותים כבר נפתחים הכפתורים, נפתחים גם הברזים של הדמעות. וכבר מזמן היא לא חושבת שתוכל להיות אחרת, להיאסף כמו הזבל ברחובות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mr. death.
.jpg)
